חשבתם פעם למה לפעמים יש כללים ברורים, אבל פתאום מקבלים אישור מיוחד לעשות משהו קצת אחר? בני ישראל סיימו עכשיו את המלחמות בעבר הירדן, שהוא השטח שנמצא מחוץ לארץ ישראל. המילה הכום מספרת לנו שמשה ובני ישראל ניצחו את כל העמים שהיו באזור הזה. לאחר מכן, וַיִּתְּנָהּ, כלומר הם נתנו את השטח הזה כדי שיהיה נחלה ומקום מגורים קבוע לשבט ראובן, לשבט גד ולחצי משבט מנשה.
התורה קוראת כאן למשה בתואר המיוחד מֹשֶׁה עֶבֶד ה'. למה חשוב להדגיש את זה דווקא עכשיו? כי בדרך כלל היה אסור לבני ישראל לכבוש שטחים מחוץ לארץ ישראל לפני שהם מסיימים להיכנס לארץ עצמה. אבל משה פעל בדיוק כמו עבד נאמן שמקשיב למי ששלח אותו. הוא פעל כך משום שה' ציווה עליו באופן ישיר ומיוחד לכבוש את השטח הזה ולחלק אותו לאותם שבטים.
מיד אחרי החלק הזה, מופיעה בתורה רשימה של כל המלכים שהובסו. יצא לכם פעם לבנות מגדל מקוביות? אם מניחים את הקוביות בדיוק אחת מעל השנייה, המגדל ממש לא יציב ויכול ליפול בקלות. כך בדיוק כותבים את רשימת המלכים האלה בספר התורה, בטורים ישרים של מילים המונחות בדיוק אחת מעל השנייה, כמו לבנה על גבי לבנה. צורת הכתיבה המיוחדת הזו נועדה להעביר לנו מסר סמלי: בדיוק כמו שקיר כזה לא יכול להחזיק מעמד ונופל מהר, כך הייתה הנפילה המוחלטת של המלכים האלה.