פעולת נשיאת הכפיים משמשת במקרא כביטוי פיזי עמוק להתעלות רוחנית, לברכה ולתפילה. הדרישה היא להרים את הידיים כלפי מעלה מתוך קדושה, שכן זוהי דרכם הטבעית של המברכים [מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו באשר למהותה של נשיאת ידיים זו. גישה אחת מפרשת את הצירוף שְׂאוּ יְדֵכֶם כהתייחסות ישירה לברכת כהנים, שבה הכהנים נושאים את כפיהם ביום כדי לברך את העם [אבן עזרא, רד"ק]. גישה אחרת מרחיבה את המשמעות ורואה בכך ביטוי כללי לנשיאת כפיים אל ה׳ בעת תפילה [רד"ק, מאירי]. מבחינה הלכתית, חז"ל למדו מפסוק זה שתי הנחיות מעשיות: האחת היא החובה של הכהן ליטול את ידיו לפני שהוא נושא את כפיו, והשנייה היא ההלכה שלפיה יש לאחוז "כוס של ברכה" בשתי הידיים [תורה תמימה]. מבחינה דקדוקית, המילה יְדֵכֶם נכתבת בצורת רבים תקנית, ואינה חסרה את האות יו"ד [מנחת שי].
המילה קֹדֶשׁ זכתה למספר פירושים המשלימים זה את זה. מבחינה גיאוגרפית, הכוונה היא שיש להרים את הידיים במקום הקודש, או להפנות אותן אל עבר הקודש [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. עם זאת, פרשנים אחרים מבינים את המילה כמצב תודעתי, וקובעים כי ההוראה היא לשאת את הידיים בקדושה, בטהרה ובכוונה מעולה [מאירי].
רובד נוסף ומוסרי נוצק אל תוך הדרישה לקדושת הידיים. הרמת הידיים תתקבל רק בתנאי שהן נקיות מכל חטא, עוון או גזל. כאשר אדם ניגש לתפילה בידיים נקיות מוסרית, הוא זוכה שמענה מהשמיים יגיע מיד. במצב כזה של שלמות, די בכך שיקיים את ציווי הפסוק וּבָרְכוּ אֶת ה' – כלומר, עצם הברכה לה' תספיק כדי שייענה, וזאת עוד בטרם יבקש את בקשותיו האישיות [אלשיך].
במבט פילוסופי ומופשט יותר, הקריאה אינה מכוונת כלל לידיים הפיזיות. הפסוק מצייר את הקדושה עצמה כישות מופשטת הנושאת את ידיה כלפי מעלה. משמעות הדבר היא קריאה לאדם להתגבר על החומר והטבע באמצעות השכל והנפש. על ידי הנהגה של קדושה, האדם כביכול נושא ידיים רוחניות לעולמות העליונים, ובכך ממשיך משם שפע, רצון וברכה אל העולם [מלבי"ם].