ברכתם של המאמינים לה' אינה נותרת ללא מענה, אלא נענית בשפע עליון היורד בחזרה אל העולם. מול הברכה שמעניקים עבדי ה' לבוראם, מופיעה ברכתו העוצמתית של ה' אליהם, המקפלת בתוכה את השגחתו על הבריאה כולה.
הפרשנים נחלקו בשאלה למי מופנית הברכה בפסוק. יש הסבורים כי אלו דברי המשורר המופנים אל הכהנים והלויים המשוררים במקדש [אבן עזרא]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשורר פונה אל כלל עם ישראל, ומבטיח להם כי אם יברכו את ה', הוא ישיב להם ברכה [רד"ק, מצודת דוד]. דעה נוספת מציעה כי זוהי ברכה כללית לעם, או לחלופין ברכה המכוונת באופן ספציפי אל המלך [מאירי].
הקשר בין מעשי האדם לברכת ה' מבוסס על הדדיות. כאשר האדם מברך את ה' ומקפיד על מעשים טובים, הוא כביכול מעניק כוח ועוז למעלה, ובכך מאפשר לשפע האלוהי לרדת אליו בחזרה [מלבי"ם].
הברכה מגיעה מִצִּיּוֹן, שכן הר הקודש הוא מקום השראת השכינה וכיסא הכבוד, וממנו נובעות ונשפעות כל הברכות והטובות לכלל ישראל [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גם בזמן הגלות, השכינה לא זזה ממקומה בציון, שהוא מקום עקידת יצחק ועת רצון לקבלת שפע [אלשיך].
התואר עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ מסביר את מהות הברכה. מבחינה תחבירית, יש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב בשינוי סדר המילים: "יברכך ה' עושה שמים וארץ מציון" [מצודת דוד]. ברמה הפשטנית, ה' עשה את השמים כדי שיתנו את ברכתם לעולם, ואת הארץ כדי שתוציא את יבולה על פי ציוויו [רד"ק]. עם זאת, יש המדגישים כי הברכה היוצאת מציון אינה כפופה לחוקי הטבע ולמערכת השמים, אלא היא ברכה נסית והשגחיית ישירות מאת ה', שהוא מעל הטבע ובורא שניהם [מלבי"ם].
השימוש במילה עֹשֵׂה בהווה, ולא "עשה" בעבר, מלמד על התחדשות מתמדת; ה' מחדש את הבריאה תדיר כדי שתהיה ראויה להשראת שכינתו. בנוסף, צירוף זה טומן בחובו מסר על ערכו של היחיד, שכן כשם שה' ברא עולם שלם עבור אדם אחד, כך בכוחו להעניק שפע עצום לאדם בודד. במובן הרוחני העמוק, אדם העוסק בתורה ומוציא בה חידושים, נחשב כמי ששותף למעשה הבריאה ועושה בעצמו שמים וארץ רוחניים [אלשיך].