קריאה נשגבת זו נועדה לעורר את לב העם להתפלל אל ה', לשבחו ולרומם אותו על נפלאותיו והשגחתו בעולם [מאירי]. המילה הפותחת, הַלְלוּיָהּ, משמשת בשני אופנים: מצד אחד זוהי קריאת זירוז המורכבת משתי מילים שמשמעותן "הללו את ה'", ומצד שני היא מתפקדת כמילה אחת שלמה המבטאת שיר תהילה, כעין הרחבה של המילה "הלל" [ביאור שטיינזלץ], ואכן על פי המסורת יש לכתוב אותה כתיבה אחת רצופה [מנחת שי]. השימוש בשם "יה" במילה זו רומז גם לחידוש העולם, שכן העולמות נבראו באותיות אלו [אלשיך].
הפסוק פונה אל עַבְדֵי ה' בקריאה להלל. מבחינה תחבירית, יש לקרוא את הפסוק כך: המשורר קורא "הללויה", ואז מסביר מי ראוי להלל את ה' - אתם, עבדיו, הללו את שמו, שכן הרשעים אינם ראויים לעסוק בשבחי האל [מצודת דוד]. באשר לזהותם של משרתים אלו, יש המפרשים כי הכוונה היא לכוהנים וללויים המשוררים במקדש [אבן עזרא], או לכלל האנשים העומדים בחצרות בית ה' [מאירי]. מנגד, יש הרואים בתואר זה התייחסות היסטורית ליוצאי מצרים, שבאותה עת יצאו ממעמד של עבדי פרעה ונכנסו בברית להיות עבדיו של ה' [אלשיך].
הסדר הפנימי של הפסוק, שבו נאמר קודם הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' ורק לאחר מכן הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שונה ממזמורים אחרים בתהילים. שינוי זה אינו מקרי, אלא נועד ליצור סמיכות רעיונית ולשונית לפסוק הבא, המתאר את העומדים בבית ה' [רד"ק]. מהות ההלל של שֵׁם ה' מתמקדת בשמו המפורסם והנודע בעולם דרך הנהגתו הקבועה והמסודרת של הטבע. גדולתם של עבדי ה' היא בכך שהם מסוגלים להכיר את מציאותו, חכמתו והשגחתו מתוך הסדר הטבעי הרגיל, ואינם זקוקים לניסים גלויים ולמופתים, שנועדו בעיקר כדי להראות את כוחו לעמים אחרים כמצרים או לצורך גאולה נקודתית [מלבי"ם].