קריאה זו להלל מופנית לקבוצות שונות בעבודת ה', החל ממשרתי המקדש המובהקים ועד למעגלים רחבים ומגוונים של מאמינים.
תחילה פונה המשורר אל בֵּית הַלֵּוִי, הלוא הם הלוויים [מאירי], אשר משרתים לפני ה' ומברכים אותו באמצעות שירתם ונגינתם בכלי שיר [רד"ק, אלשיך].
לאחר מכן מופנית הקריאה אל יִרְאֵי ה'. זהותה של קבוצה זו נידונה בהרחבה בקרב הפרשנים, והם מציגים כיוונים שונים. גישה אחת רואה בהם קבוצה רוחנית מובחנת בתוך עם ישראל: אלו הם החכמים המתבודדים בבית ה' ומוסרים עצמם ללימוד [רד"ק, מאירי], או אנשי מעלה שיראתם כה שלמה עד שאינם זקוקים כלל להבאת קרבנות כדי להתקרב ולברך את ה' [אלשיך].
לעומת זאת, גישה שניה מרחיבה את המעגל אל מחוץ לעם ישראל, ומזהה את יראי ה' עם הגרים [רש"י], או עם חסידי אומות העולם מכל העמים אשר באים להתפלל בבית ה' [רד"ק, מצודת דוד].
גישה נוספת וכללית יותר מצביעה על ההנגדה שבין חלקי הפסוק: בעוד שהלוויים משתייכים ל"בית" מסוים ונושאים בתפקיד מקדשי מוגדר, יראי ה' הם כלל עובדי ה' באשר הם, שאינם נמנים על שבט ספציפי ואין להם תפקיד רשמי, אך גם הם נקראים לברך את ה' [ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, לאחר שהזכירו את שם ה', כולם יחד מהללים ומברכים אותו [מאירי].