עבודת האלילים טומנת בחובה אירוניה טראגית: האדם הסוגד לחומר דומם, הופך בסופו של דבר להיות דומה למושא פולחנו. במקום להתעלות ולשאוב כוח, עובד האלילים מאבד את חיותו ומתרוקן מצלם האנוש שבו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה כְּמוֹהֶם מבטאת מצב של חוסר חיים. עושיהם של האלילים והבוטחים בהם יהיו נטולי נשמה, ויאבדו את חושי הראייה, השמיעה, הריח ויכולת הדיבור, ממש כמו הפסלים עצמם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
קיימות מספר גישות באשר לכוונת הפסוק. יש המפרשים זאת כקיללה וכתפילה: הלוואי שהאומנים המייצרים את הפסלים, וכן כל מי ששם בהם את מבטחו, יהפכו להיות אילמים וחסרי תחושה כמותם [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש הרואים בכך נבואה והבטחה לעתיד לבוא, לימות המשיח, אז יכלו ויאבדו מן העולם כל עובדי האלילים [רד"ק].
גישה נוספת מציגה את הדברים כתוצאה טבעית והגיונית: מכיוון שהאליל אינו יכול להשפיע על עובדיו יותר כוח ממה שיש בו עצמו, נראה כאילו התכלית של עשיית האלילים היא שעֹשֵׂיהֶם יהפכו להיות מוגבלים וחסרי אונים כמותם [מלבי"ם].
ברובד עמוק יותר, יש המתייחסים לטענה שאלילים מסוימים אכן מראים כוח או מנבאים עתידות. לפי גישה זו, כוחות של טומאה ורוחות חיצוניות מוכנסים אל תוך הפסל בעל כורחם באמצעות מעשי כישוף, מצב שאין בו קיום אמיתי או שלווה. לפיכך, הפסוק מקלל את עובדי האלילים או מנבא את עונשם: אותם כוחות טומאה ישתלטו על גופם של העושים והבוטחים בהם, ייסרו אותם ויכלו אותם מבפנים, ממש כשם שהוחדרו אל תוך הפסלים [אלשיך].
מול גורלם העגום של עובדי האלילים, המאבדים את חיותם ומתמזגים עם הטומאה והדומם, ניצבת מעלתו של עם ישראל. מתוך ההכרה באפסות האלילים, מתעורר העם הקדוש, הדבק בה' אלוהי האמת, לברך ולהלל את בוראו מתוך שלמות וחיים [מאירי, אלשיך].