מערכת הטבע ומזג האוויר אינם פועלים מעצמם, אלא מהווים עדות מתמדת להשגחתו הפרטית של ה' ולשליטתו המוחלטת בכל היסודות במקביל [אלשיך, אבן עזרא, מלבי"ם].
ה' מַעֲלֶה נְשִׂאִים, שהם העננים והאדים, הנקראים כך משום שהם נושאים את עצמם ומתנשאים מעלה מן האדמה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, המאירי]. תהליך זה מתחיל מִקְצֵה הָאָרֶץ. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לים, שהוא קצה היבשה, ממנו עולים האדים [רד"ק, המאירי], או לקו האופק, שם העננים נראים לראשונה לעין בטרם ה' מעלה אותם לרום הרקיע [מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי התיאור מצביע דווקא על אזורים יבשים ומדבריים כדוגמת הנגב, כדי להוכיח שעליית העננים אינה רק תהליך טבעי של התאדות, אלא נס גלוי של השגחה אלוהית [אלשיך].
כחלק מניהול הגשמים, ה' בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה. הברקים הם הבזקי האור המקדימים את ירידת הגשם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים רואים בשילוב זה פלא עצום: ה' מחבר יחד יסודות מנוגדים - אש (ברק) ומים (מטר) - והמים אינם מכבים את האש [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. תופעה זו מתרחשת כאשר היסוד החם והיבש נכלא בתוך הענן הקר והלח, ופורץ החוצה בסערה כדי לאפשר את ירידת הגשם [מלבי"ם, המאירי].
לבסוף, ה' מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו. המילה מוֹצֵא מתפרשת כ"מוציא" [רד"ק, מצודת דוד, המאירי], או מלשון "מציאה", כלומר הרוח תמיד מצויה ומוכנה להישלח לתפקידה [רש"י]. תפקיד הרוח הוא לדחוף ולהוביל את המטר אל היעד המדויק שהוקצב לו [רד"ק, המאירי], ועצם הופעתה של רוח סערה חזקה יחד עם הגשם מעידה על התערבות אלוהית ישירה [אלשיך]. הרוח מתוארת כיוצאת מֵאוֹצְרוֹתָיו, משום שבשונה משאר היסודות בטבע הנראים לעין, הרוח היא בלתי נראית. היא אגורה בכוח, ורק כאשר ה' משחרר אותה ממקום אחסונה הנסתר, בני האדם יכולים להרגיש בה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מפרשת כי ה"אוצרות" הם העננים עצמם, שבתוכם אגורה הרוח המשתחררת בעת ירידת הגשמים [מלבי"ם, המאירי].