הפסוק פונה אל הקבוצות השונות הנמצאות במרחב המקדש וקורא להן להלל את ה'. המילה שֶׁעֹמְדִים מתייחסת לאלו הניצבים במקום הקדוש במטרה להתפלל לה' [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משרטט חלוקה פיזית ומעמדית של באי המקדש לשתי קבוצות עיקריות. החלק הראשון, בְּבֵית ה', מכוון לפנימה של המקדש, אל הכהנים המקריבים את הקורבנות וניגשים אל הקודש, ואל הלויים המשוררים ומנגנים בחצוצרות [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. החלק השני, בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, מתייחס לעזרות החיצוניות יותר, שם עומדים שאר בני ישראל אשר אינם מורשים להיכנס להיכל עצמו [רד"ק, אלשיך]. עם זאת, ייתכן שגם יראי ה' אחרים שעמדו בחצרות השתתפו בשירת הלויים [ביאור שטיינזלץ]. ההילול במעמד זה היה שלם ומיוחד, שכן רק במרחב המקדש היה ניתן להזכיר את שמו המפורש של ה' [אלשיך].
מעבר לתיאור הפיזי, הפרשנים מציעים רבדים רוחניים ופילוסופיים לחלוקה זו. במובן המיסטי, המרחב התחתון שבו נמצאים בני האדם, בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, משמש כפרוזדור למקדש של מעלה, הוא בְּבֵית ה'. לפי תפיסה זו, אדם העומד ומהלל במקדש הארצי נחשב כאילו הוא ניצב ממש במקדש השמימי [אלשיך].
בנוסף, החלוקה בין הבית לחצרות משקפת את רמות ההשגה הרוחנית של בני האדם. העומדים בְּבֵית ה' מסמלים את יחידי הסגולה שהצליחו להתקרב אל ה', להשיג את סודותיו העמוקים ביותר ולדעת צפונות כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה. לעומתם, אלו הניצבים בְּחַצְרוֹת מסמלים את ההמון, אשר מכיר את ה' רק מרחוק ומבחוץ, ללא השגה פנימית וקרובה [מלבי"ם].