ההבדל התהומי בין גדלותו של ה' לבין אפסות האלילים עומד במרכז ההשוואה בין ישראל לעמים. כאשר מעמידים את משרתי ה' מול אומות העולם, בולטת נחיתותם של הגויים ואלוהיהם, שכן האלילים משוללי חיים ואין בהם כל ממשות, ולכן הם לא יוכלו להושיע את עובדיהם ביום צרה [רד"ק, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מאירי].
הפסוק מכנה את האלילים עֲצַבֵּי, לשון ביזיון וגנאי. הפירוש המקובל הוא ששם זה מבטא את העובדה שהאלילים אינם מביאים כל תועלת, אלא רק גורמים לעצבון ולכאב לב לעובדיהם, שקוראים אליהם ואינם נענים [אבן עזרא, מצודת ציון].
האלילים מתוארים כחסרי ערך מכל בחינה: מצד החומר שלהם הם רק כֶּסֶף וְזָהָב דומם, ומצד הפועל הם אינם אלא מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם [מלבי"ם, מצודת דוד]. מתוך כך עולה ניגוד אירוני בין האדם לאליל: בעוד שאצל האדם הצורה והרוח חשובות ונעלות מן החומר הגופני, אצל האלילים החומר הפיזי (הכסף והזהב) הוא הדבר היחיד בעל ערך, ואילו צורתם היא הבל נטול רוח חיים [אלשיך]. יתרה מכך, עצם היותם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם מעידה על פחיתותם, שכן האדם האנושי שיוצר אותם נכבד וחשוב יותר מן הפסל הדומם שאותו הוא יצר [אבן עזרא].