תהלים, פרק קל״ה, פסוק ט״ו

יצא לכם פעם לגלף בובה מעץ או ליצור צורה מחימר, ולצפות שהיא תענה לכם כשתדברו אליה? ברור שלא, הרי אתם בעצמכם יצרתם אותה והיא סתם חפץ דומם. זה בדיוק ההבדל העצום בין הגדולה של ה׳ לבין האלילים של אומות העולם. בזמן שה׳ שומע אותנו ויכול להושיע אותנו ביום צרה, האלילים הם חסרי חיים ואין בהם שום כוח. התנ"ך קורא לאלילים האלה עֲצַבֵּי, שזו מילת גנאי וזלזול. למה? כי הם לא מביאים שום תועלת, אלא רק גורמים לעצב ולכאב לב לאנשים שמתפללים אליהם ולא מקבלים שום תשובה. האלילים האלה הם בסך הכל כֶּסֶף וְזָהָב. אצלנו בני האדם הנשמה והרוח הם הדבר הכי חשוב, אבל אצל האלילים אין שום רוח חיים, והדבר היחיד ששווה בהם הוא החומר שממנו הם עשויים. חוץ מזה, הם פשוט מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, וזה מראה עד כמה הם נחותים, הרי האדם שיצר את הפסל הוא הרבה יותר חשוב ונכבד מהפסל הדומם שהוא בעצמו בנה.