אלילי הגויים נחשפים באפסותם המוחלטת, כבובות דוממות ונטולות חיים, מה שמעורר לעג כלפי העובדים אותם [ביאור שטיינזלץ]. הפועל יַאֲזִינוּ מבטא פעולת שמיעה, והוא נגזר מן המילה אוזן [מצודת ציון].
הפרשנים מתמקדים בביטוי אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם ומסבירים את עומק הדוממות של הפסילים. המילה אַף בפסוק זה אינה משמשת במשמעות של איבר ההרחה, אלא כמילת חיבור שמשמעותה "אפילו" או "כל שכן" [רש"י, אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק בא להדגיש את חוסר החיות המוחלט של האלילים. אין צורך לומר שאינם מסוגלים לדבר כאדם, אלא שאין בהם אפילו את רוח החיים הבסיסית ביותר המצויה בבהמה, אותו הבל פשוט היוצא מן הלב דרך הפה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מאחר שאין בהם כלל רוח חיים פנימית, הפסוק אינו טורח אפילו לציין את היעדר חוש הריח או נשימת האף שלהם [רש"י]. יתרה מכך, מתוך השוואה לעולם החי, מוסבר כי אם בני אדם שיש בהם רוח חיים נחשבים לעתים כהבל, קל וחומר שהפסילים הללו חסרי כל ממשות, שכן אין בהם אפילו מציאות מינימלית של רוח [אלשיך].