ההיסטוריה רצופה בתקופות של גלות וקושי, אך טמון בה יסוד של תקווה להשגחה עליונה שתשנה את מאזן הכוחות. הבטחה זו מתמקדת ביום שבו הצדק האלוהי יופיע במלואו, ייפרע מן המענים, וישיב את החסד לאלו ששמרו על אמונתם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כִּי יָדִין מתארות את פעולתו של ה' בלקיחת משפטם של ישראל ובעשיית דין ונקמה באויביהם ובאומות העולם שהרעו להם. קיימות גישות שונות לגבי מועד התרחשותו של דין זה. מחד, יש הרואים בכך תזכורת היסטורית למשפט שעשה ה' בפרעה ובאלוהי מצרים בעבר [אבן עזרא]. מאידך, פרשנים אחרים מבינים זאת כהבטחה עתידית. למרות שישראל נמצאים בגלות ונחלתם נשלטת בידי אחרים, יבוא זמן שבו ה' יתבע את עלבונם [רד"ק, מצודת דוד]. הדין העתידי הזה יופנה גם כלפי עמלק, והמילה כִּי משמעותה כאן "כאשר" – כלומר, כאשר יגיע הזמן שבו ה' יעשה דין. משפט זה יתבצע מתוך מידת הרחמים, כפי שנרמז בשימוש בשם ה' [אלשיך]. גישה נוספת מרחיבה את המושג מעבר לזמן ספציפי, ומסבירה כי ה' עושה דין בעמו בכל דור ודור באמצעות ניסים ונפלאות, בין אם כדי להעניש את מציריהם ובין אם כדי להיטיב עמם [מלבי"ם].
בחלקה השני של ההבטחה, המילה יִתְנֶחָם מתפרשת לרוב מלשון חרטה, שינוי מחשבה או עיכוב [רש"י, מלבי"ם באור המילות, מצודת דוד]. מאחר וייחוס חרטה לה' מעורר קושי תיאולוגי, הפרשנים מסבירים כי הדבר נאמר בדרך משל והשאלה. הכוונה היא שלאחר שישראל ריצו את עונשם בגלות או שבו מדרכם הרעה, ה' משנה את מחשבתו ממחשבה של ענישה למחשבה של הטבה. הוא חוזר בו מכוונתו להרע, משיב את רצונו אליהם, מרפא אותם ומחזיר אותם לנחלתם [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, אבן עזרא]. חסד זה שמור לעֲבָדָיו, שהם אותם אלו בעם ישראל שהמשיכו לעבוד את ה' ולא נטשו אותו בגלות [אלשיך].
נקודת מבט ייחודית ושונה על מושג החרטה מציעה שהמילה יִתְנֶחָם אינה מתייחסת לחרטה על עונש, אלא ל"חרטה" על חוקי הטבע. כאשר ה' מחליט להושיע את עמו ולגדלם בעולם, הוא משדד את מערכות הטבע ומשנה את החוקים הקבועים שחקק בבריאה, כמו בעת בקיעת הים או עצירת השמש. בעת עשיית הנס, נראה כביכול שה' מתחרט ונסוג מן הסדר הטבעי שקבע, וכל זאת אך ורק למען הצלת עבדיו [מלבי"ם].