ההכרה בגדולתו של ה׳ נובעת מהבנה עמוקה, אישית ומסורתית של פעולותיו בעולם. המשורר, שלאחר שהתבררה לו עוצמת הגדולה האלוהית, פונה אל העם כדי לעורר את ליבם ולבקש מהם להלל ולברך את הבורא [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
ההכרזה כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אינה נשענת בהכרח על אותות ומופתים על טבעיים. הידיעה כי ה׳ גדול נובעת מעצם ההתבוננות בבריאת המציאות ובהנהגת הטבע [מלבי"ם], וכן מתוך היכרות עם נפלאותיו שעברו במסורת הדורות [מאירי]. מתוך כך מתגלה כִּי גָדוֹל יְהֹוָה, בהיותו הסיבה הראשונית והתכליתית לכל קיום המציאות [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק, התואר וַאֲדֹנֵינוּ מוסב גם הוא על המילה "גדול", כלומר אדונינו גדול יותר מכל השאר [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. תואר זה מדגיש את מידת ההשגחה והשליטה האקטיבית של ה׳ בעולם, שכן כל כוחות הטבע נכנעים לרצונו [מלבי"ם], וכן מבטא את הקשר הייחודי של העם שקיבל אותו עליו לאדון [רד"ק]. בנוסף, אזכור שם האדנות כאן בא להשלים את הפסוקים הקודמים, כדי ללמד שראוי להלל את ה׳ גם בשם זה, כשם שמהללים אותו בשמותיו האחרים [אלשיך]. מבחינה לשונית, האות אל"ף במילה וַאֲדֹנֵינוּ נהגית באופן ברור, וזאת בניגוד לכללי הניקוד הרגילים המבליעים אותה בדרך כלל, תופעה נדירה המופיעה פעמים בודדות בלבד במקרא [מנחת שי].
ההשוואה מִכׇּל־אֱלֹהִים זוכה למספר התייחסויות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית רואה במילה "אלהים" תיאור של צבא השמים ומלאכי מעלה המנהיגים את העולם. ה׳ גדול מכולם, שכן אין להם שום כוח עצמאי והם פועלים אך ורק מכוחו ובמצוותו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא לאלילים השפלים של אומות העולם. השימוש במילה "אלהים" כלפיהם אינו מעיד על כוחם האמיתי, אלא רק משקף את מחשבותיהם המוטעות של עובדי העבודה הזרה [אבן עזרא].