הפער שבין העיצוב הפיזי של הפסלים לבין חוסר החיות המוחלט שלהם ממחיש את חוסר התוחלת שבעבודה זרה. הפרשנים מסכימים כי האיברים המגולפים בעץ ובאבן הם חסרי כל ערך מעשי. כאשר הכתוב מציין פֶּה לָהֶם, הכוונה היא שיוצריהם עיצבו להם צורת פה בלבד, אך אין לכך כל משמעות משום שאין ביכולתם לדבר בו [מצודת דוד, מאירי].
הבחירה לפתוח דווקא בפה נובעת מכך שיתרונו של האדם על פני שאר הנבראים בעולם החומרי מתבטא בנשמתו העליונה, שהיא בעלת יכולת הדיבור. לאחר מכן הכתוב ממשיך אל חוש הראייה ומציין עֵינַיִם לָהֶם, שכן העיניים נחשבות לאחד החושים המכובדים והחשובים ביותר [אבן עזרא].
מול תפיסה זו, עולה השאלה כיצד ניתן להתייחס למקרים שבהם נדמה כי פסלים מגיבים, מדברים או רואים באמצעות מעשי כישוף. על כך מוסבר כי הכתוב מדגיש וְלֹא יְדַבֵּרוּ וכן וְלֹא יִרְאוּ כדי ללמד שגם אם בוקע קול מן הפסל, שפתותיו אינן נעות ועפעפיו אינם זזים. הפסל עצמו נותר דומם, וכל פעולה הנראית לעין נובעת מכוח חיצוני השורה עליו ולא מן העצם עצמו [אלשיך].
למעשה, הפסלים חסרים לא רק את כושר הדיבור וההשגה החושית, אלא גם את החיות הבסיסית ביותר. בניגוד לכל יצור חי שרוח החיים נכנסת ויוצאת דרך פיו ולבו, הפסלים משוללי כל רוח, ולפיכך הם פחותים בערכם אפילו מבעלי החיים הנחותים ביותר [אבן עזרא, מלבי"ם].