תהלים, פרק קל״ה, פסוק י״ח

האדם הסוגד לחומר דומם הופך בסופו של דבר להיות בדיוק כְּמוֹהֶם, חסר חיים, אילם ונטול חושים. אובדן החיות הוא תוצאה טבעית של סגידה לאליל חסר אונים, אך הוא משמש גם כקללה וכנבואה לעתיד לבוא. על פי נבואה זו, עֹשֵׂיהֶם של הפסלים וכֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם יאבדו כליל מן העולם, או שגופם יישלט וייאכל מבפנים על ידי כוחות הטומאה שהם עצמם הפעילו. מול גורלם העגום של עובדי האלילים, מתבלט עם ישראל המכיר באפסות הפסלים ובוחר לדבוק בה' מתוך חיות ושלמות.