חיי האדם נעים על הציר המתוח שבין השאיפה לאריכות ימים מתוך שמחה, לבין ההכרה הבלתי נמנעת בסופיות הקיום. האיזון העדין הזה דורש מהאדם ליהנות מההווה, אך בה בעת להישיר מבט אל העתיד ולהתכונן לקראתו.
הציווי בְּכֻלָּם יִשְׂמָח מורה לאדם להיות שמח בחלקו וליהנות מכל יום בחייו מבלי שימאס בהם [מצודת דוד, רש"י, צאינה וראינה]. עם זאת, שמחה רציפה ואמיתית מתאפשרת כאשר האדם ממלא את כל שנותיו במעשים טובים, החל מימי בחרותו, כך שתקופה אחת בחייו לא תבייש את חברתה [תעלומות חכמה, אלשיך]. מנגד, יש הסבורים כי מאחר ששמחת הגוף הפיזית דועכת ממילא לעת זקנה, השמחה היחידה שיכולה להתקיים לאורך כל שנות החיים היא שמחת התורה, שכן דעתם של לומדי התורה הולכת ומתיישבת ככל שהם מתבגרים [תורה תמימה].
לצד השמחה חובה על האדם וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שימי החושך הם ימי המוות והשהות בקבר, אשר כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ והם מרובים לאין שיעור מימי חייו הקצרים של האדם בעולם הזה. זיכרון זה אינו נועד לייאש אלא לשמש זרז לפשפוש במעשים ולחזרה בתשובה בעוד האדם חי, כדי שיינצל ממוות עולמי ומגורלם של הרשעים [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. ההכרה בכך נועדה להעמיד את האדם על טעותו, שהרי אין היגיון להשקיע מאמץ כה רב בתענוגות זמניים וקצרים במקום לטרוח עבור החיים הנצחיים שלאחר המוות [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את ימי החושך לא כמוות אלא כימי הזקנה, החולשה והצרות שעתידים לפקוד את האדם עוד בחייו [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. מנקודת מבט פסיכולוגית, עצם הזיכרון של ימי הקבר הרבים עלול להפוך את שמחת החיים הנוכחית למרה ועצובה עבור האדם [אבן עזרא].
סיומו של הפסוק, כָּל שֶׁבָּא הָבֶל, זוכה למספר כיווני חשיבה. הגישה הרווחת היא שכל תענוגות העולם הזה, כמו גם דורות בני האדם שבאים והולכים, הם חולפים, מעטים וחסרי יתרון ממשי לעומת הנצח [אבן עזרא, אלשיך, תעלומות חכמה, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה הבל במשמעות של ייסורים ופורענות [רש"י]. לפי גישה זו, הייסורים שבאים על האדם לאחר מותו הם חסרי תועלת לחלוטין, משום שרק בעולם הזה יש לייסורים כוח לעורר את האדם לתקן את מעשיו [מצודת דוד]. ברובד רוחני שונה מוסבר כי כל התורה שאדם לומד ומשיג בעולם הזה נחשבת כהבל וכאין וכאפס לעומת עומק התורה והשגת האמת שיתגלו לעתיד לבוא בימות המשיח [תורה תמימה].