קהלת, פרק י״א, פסוק ח׳

חיי האדם דורשים איזון בין הנאה מההווה לבין הכנה לעתיד, ולכן כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם עליו לדאוג שבְּכֻלָּם יִשְׂמָח בחלקו, על ידי מילוי ימיו במעשים טובים או בלימוד תורה ששמחתו אינה דועכת לעת זקנה. לצד שמחה זו, חובה עליו שוְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ, שהם ימי החולשה של הזקנה או ימי המוות והקבר המרובים לאין שיעור מחייו הקצרים. ההכרה בכך שכִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ נועדה לעודד את האדם לחזור בתשובה בעודו בחיים ולהזכיר לו שלא להשקיע את כל מרצו בתענוגות זמניים. משום כך כָּל שֶׁבָּא הָבֶל, שכן כל תענוגות העולם הזה חולפים וחסרי משמעות לעומת חיי הנצח, והישגיו הרוחניים של האדם בטלים לעומת האמת העתידית. לחלופין, המילה הָבֶל מתפרשת כפורענות, ללמדנו שייסורים לאחר המוות הם חסרי תועלת שכן אינם יכולים עוד לעורר את האדם לתיקון מעשיו.