ירמיהו, פרק מ״ה, פסוק ג׳

ברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו, זועק מתוך תסכול על כך שהוא נושא בעול נבואות החורבן אך אינו זוכה להתגלות בעצמו. הוא קובל אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ה' יָגוֹן עַל מַכְאוֹבִי, שכן על כאב הביזיון שספג מהעם הוסיף לו ה' את צער כתיבת החורבן, או את ההבנה הכואבת שיישאר רק כלי עזר טכני. הוא מעיד יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי מתוך עייפות גופנית ונפשית מדאגות הפורענות, או ממאמציו הרבים להיעשות ראוי לנבואה. תלונתו המרכזית היא וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי, כלומר שלא זכה להשראת השכינה בדומה לתלמידי נביאים אחרים. השראה זו נמנעה ממנו משום שהעם עמד לפני חורבן וחסר את הזכות הנדרשת כדי שהנבואה תחול עליו.