נבואה זו מחזירה את הקורא לאחור בציר הזמן, ומהווה מסר אישי ונוקב המופנה אל ברוך בן נריה, סופרו הנאמן של ירמיהו. הכתוב מציג את הרקע ההיסטורי והנסיבתי שבו נאמרו הדברים, בעת כתיבת נבואות הזעם מפי הנביא. המסורת המדויקת של קריאת הפסוק, הנשענת על חכמי ארץ ישראל, גורסת את המילה בַּשָּׁנָה הרביעית, בניגוד למסורות בבליות שגרסו "בשנת" [מנחת שי].
באשר לתוכן הכתוב, הפרשנים נחלקו בשאלה מהם בדיוק אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שהעלה ברוך על הכתב. גישה אחת סבורה כי מדובר בכלל הנבואות שנאמרו מראשית הספר ועד לאותה שנה [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת ממקדת את הכתוב במגילת איכה, שבה הוזכרו הפורענויות העתידות לבוא על יהודה וישראל. לצד זאת, נכתבו גם הנבואות על אומות העולם שאוגדו לספר נפרד [מצודת דוד, מלבי"ם]. הכתוב מציין כי הדברים נכתבו עַל־סֵפֶר, תיאור שניתן על שם סופו של התהליך, שכן לאחר שמילותיו של ירמיהו הוכתבו מפי הנביא והועלו על הכתב בידי ברוך, המגילה הפכה לספר של ממש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מיקומה של נבואה זו מעורר תמיהה, שכן היא נאמרה בשנה הרביעית ליהויקים, כעשרים שנה לפני חורבן הבית והירידה למצרים המתוארים בפרקים הקודמים. הסיבה לשיבוץ הנבואה דווקא כאן נועדה לטהר את שמו של ברוך בן נריה. האנשים שירדו למצרים האשימו את ברוך שהוא מסית את ירמיהו נגדם, מתוך מחשבה שברוך מעוניין להישאר בארץ ישראל כדי לזכות בנבואה, שאינה שורה בחוץ לארץ. כדי להפריך עלילה זו, מובאת נבואה זו המוכיחה כי כבר עשרים שנה קודם לכן הבהיר ה׳ לברוך שעליו להתייאש מחלום הנבואה [אברבנאל].
ברוך אכן היה ראוי ומוכן לנבואה מצד כישוריו, והוא היה מתוסכל מכך שעל אף ששימש את ירמיהו כפי שיהושע שימש את משה, הוא נותר בגדר סופר בלבד. אולם, תשובת ה׳ אליו חושפת יסוד מהותי: הנבואה אינה הישג טבעי או שכלי שהאדם מגיע אליו רק מעצם הכנתו האישית, אלא שפע אלוקי התלוי במצב העם. מכיוון שהדור היה רשע, השכינה עמדה להסתלק והמקדש עמד להיחרב, לא נותרה זכות לישראל שתאפשר את שריית הנבואה על ברוך. מתוך הבנה זו, ברור כי ברוך לא תכנן מזימות כדי להישאר בארץ לשם השגת נבואה שנמנעה ממנו ממילא [אברבנאל].