יצא לכם פעם לקרוא סיפור ופתאום לחזור אחורה בזמן? זה בדיוק מה שקורה כאן. אנחנו חוזרים עשרים שנה אחורה, לתקופה שבה ברוך בן נריה, הסופר הנאמן של ירמיהו, כתב את הנבואות ששמע מהנביא. כשהוא כתב את הדברים האלה, הכוונה היא לכל הנבואות שנאמרו מתחילת הספר. מסופר שהוא כתב אותם על ספר, כי אחרי שירמיהו הכתיב לו את המילים וברוך העלה אותן על הכתב, המגילה הפכה לספר של ממש.
אבל למה פתאום קופצים אחורה בזמן כדי לספר לנו את זה? הסיבה היא כדי לנקות את שמו של ברוך. האנשים שירדו למצרים האשימו אותו שהוא מסית את ירמיהו נגדם. הם חשבו שברוך פשוט רוצה להישאר בארץ ישראל כדי לזכות בנבואה, כי נבואה יכולה להתרחש רק בארץ.
כדי להוכיח שהם טועים לגמרי, מובא המסר הזה. ה׳ הבהיר לברוך כבר לפני עשרים שנה שהוא לא יהיה נביא. ברוך באמת היה חכם, מוכשר וראוי להיות נביא, והוא היה קצת עצוב שהוא נשאר רק סופר. אבל ה׳ הסביר לו שנבואה היא לא משהו שאדם יכול להשיג רק כי הוא חכם ומתאמץ. נבואה היא שפע אלוקי שתלוי גם במצב של העם. בגלל שבאותו זמן העם התנהג בצורה לא טובה ובית המקדש עמד להיחרב, לא הייתה לעם זכות שתאפשר לברוך לקבל נבואה. כשמבינים את זה, ברור שברוך לא תכנן שום מזימות כדי להישאר בארץ, כי הוא ידע מראש שהחלום להיות נביא לא יוכל להתגשם.