ברוך בן נריה, סופרו הנאמן של ירמיהו, חושף זעקה אישית של תסכול וכאב. הוא ניצב בצלו של הנביא, נושא בעול הכבד של בשורות החורבן וסופג את ההתנגדות מצד העם, אך נותר מנותק מהחיבור הרוחני וההתעלות שחווה הנביא עצמו בעת ההתגלות.
המילה יָסַף משמעותה הוסיף [מצודת ציון]. ברוך מתלונן כי ה' הוסיף לו יָגוֹן עַל מַכְאוֹבִי. הפרשנים נחלקים בהבנת כפל הצער הזה: יש המסבירים כי המכאוב הבסיסי הוא החרפה והביזיון שספג מהעם בגלל קרבתו לירמיהו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או עצם השמיעה של נבואות הפורענות הקשות. על כך נוסף היגון שבעצם כתיבת המגילה, פעולה שהפכה את החורבן למוחשי וכאילו כבר התרחש [מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת רואה ביגון הנוסף את ההבנה הכואבת של ברוך כי חרף עמידתו לפני הנביא ברגעי ההתגלות, הוא נותר כלי טכני מסייע בלבד ולא יזכה לנבואה בעצמו [מלבי"ם].
את הביטוי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי מסבירים הפרשנים כעייפות פיזית ונפשית. עייפות זו נובעת מהדאגה והאנחות הבלתי פוסקות על הפורענות המתקרבת [מצודת דוד], או מרוב המאמצים וההכנות הרבות שעשה ברוך כדי להפוך את עצמו לראוי לדבר ה' [רד"ק, מלבי"ם].
במוקד תלונתו עומדת הקביעה וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי. הפרשנים מסכימים כי המילה מְנוּחָה מכוונת כאן לנבואה ולהשראת השכינה, בדומה לביטוי "ותנח עליהם הרוח". ברוך עורך השוואה כואבת בינו לבין תלמידי נביאים אחרים: יהושע שירת את משה וזכה לרוח הקודש, ואלישע שירת את אליהו וזכה אף הוא. ברוך שואל מדוע נשתנה גורלו משאר התלמידים, כך שזכה לקבל רק את הרע והסבל, אך לא את הטוב וההארה הנבואית [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הוא מצר על כך שאפילו לאחר טורח גדול, לא זכה להשראת השכינה ולו בדרך של מציאה אקראית [חומת אנך].
הסיבה לכך שלא זכה לנבואה, כפי שמבארים המקורות, טמונה במצבם של ישראל. נביאים מתנבאים בעיקר בזכותו של העם, ומאחר שישראל עמדו לפני חורבן ולא הייתה בהם זכות, נמנעה מברוך השראת השכינה שלה כה ציפה [רד"ק].