תפילת המשורר מבקשת מה' להעניק שכר וטובה לאנשים שמידותיהם מתוקנות, הן בפנימיותם והן בחיצוניותם. בקשה זו, המנוסחת במילה הֵיטִיבָה, נאמרה כהתעוררות לתפילה או בדרך של נבואה [אבן עזרא, מאירי]. מעבר לבקשת השכר, יש לתפילה זו מטרה רוחנית: למנוע משבר אמונה. אם הצדיקים יסבלו בעודם רואים את הצלחת הרשעים, הם עלולים להרהר אחר מידת הדין, לפקפק בדרכם ולפנות אל החטא. לכן, הטבת ה' נועדה לשמור עליהם לבל יחטאו [אלשיך]. יש המזהים את אותם טובים וישרים שעליהם מתפלל המשורר עם עם ישראל [אלשיך, מאירי].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין שני חלקי הפסוק. המילה לַטּוֹבִים מתייחסת למי שטובים במעשיהם בפועל [רד"ק, מאירי], ואילו המילים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם מכוונות לאלו שיושרם פנימי, כנים ונטולי רמאות [מצודת דוד]. יושר הלב נתפס כיסוד שעליו נבנים הדיבור והמעשה, ממש כשם שבניין נשען על יסודותיו [אבן עזרא].
מתוך כך עולה התייחסות למקרים שבהם המעשה החיצוני אינו נראה מושלם. בעוד שיש המדגישים את השלמות הנדרשת גם במעשה עצמו, גישה אחרת מלמדת כי העיקר הוא הפנימיות. לפי תפיסה זו, גם אם מעשיו של אדם מצטיירים לעיני רואים כבלתי ישרים, כל עוד במהותו הוא טוב והיושר שוכן בלבו, ה' בוחן את פנימיותו ולא ימנע ממנו את טובו [מלבי"ם].