שאלת היחס בין ההשתדלות האנושית להשגחה האלוהית עומדת במרכז הפסוק, המנגיד בין המרוץ המתיש אחר פרנסה והצלחה, לבין השלווה שמעניק ה' לבוטחים בו ולעוסקים ברוחניות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק ביקורת כלפי בעלי אומנויות ואנשי עבודה ששוקעים לחלוטין בענייני העולם הזה מתוך חוסר ביטחון בה'. אנשים אלו הם מַשְׁכִּימֵי קוּם היוצאים מוקדם לשוק ולמלאכתם, ומְאַחֲרֵי שֶׁבֶת – מתעכבים ומאחרים לשוב מעבודתם [אבן עזרא, רש"י, מצודת ציון]. בשל טרחתם המרובה ודאגותיהם לעתיד, הם אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים, כלומר אוכלים את לחמם מתוך עצבון, טרחה ויגיעה קשה, בדומה לקללה הקדומה "בעצבון תאכלנה" [מלבי"ם, אבן עזרא, שטיינזלץ].
לעומת העמל חסר התוחלת, הפסוק מבטיח כי כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא. המילה שֵׁנָא מתפרשת כשינה [רד"ק, מלבי"ם]. בעוד שהאדם החרד לפרנסתו עמל יומם ולילה ואינו זוכה ליותר מלחם צר, ה' מעניק לאוהבו מנוחה ושינה מתוקה, ומספק את צרכיו והצלחתו ללא מאמץ מלווה בייסורים [אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ]. עם זאת, מובהר כי אין כאן עידוד לעצלות או גינוי של עצם העבודה, אלא אזהרה שלא לשים את כל המבטח בהשתדלות הפיזית בלבד, שכן ההצלחה תלויה בחסד ה' [מאירי].
מנגד, גישה פרשנית אחרת הופכת את משמעות המילה שֵׁנָא ודורשת אותה מלשון נדידה והרחקת השינה [רש"י, מצודת ציון]. לפי קו חשיבה זה, הפסוק משבח דווקא את תלמידי החכמים המנדדים שינה מעיניהם כדי לעסוק בתורה. בזכות מסירותם, ה' מספק את פרנסתם ללא צורך ביגיעת כפיים מרובה [רש"י, מצודת דוד]. יתרה מכך, אלו המקריבים את שנתם בעולם הזה, יחד עם נשותיהם התומכות בהם, יזכו לנחת רוח ול"שינה" שלווה בחיי העולם הבא [תורה תמימה, מנחת שי]. אל מול אלה, בני האדם שמשכימים ומאחרים רק עבור הבלי העולם הזה מפסידים את חיי הנצח, ובעקיפין גורמים לכך שמלך המשיח (המכונה "ידידו") יישאר במצב של תרדמה ויתעכב מלבוא [אלשיך].
לצד הפירושים הכלכליים והרוחניים, קיים פירוש היסטורי ייחודי הקושר את הפסוק למאבקי הירושה בבית דוד. לפי פירוש זה, המשכימי קום הוא אבשלום שמיהר למרוד באביו, ומאחרי שבת הוא אדוניהו שמרד לעת זקנתו של דוד. שניהם עמלו קשות כדי לתפוס את המלוכה ואכלו את "לחם העצבים", אך מאמציהם עלו בתוהו. מנגד, ה' נתן את המלוכה לידידו – הוא שלמה המלך (שנקרא "ידידיה") – בקלות וללא מאמץ מצידו, כאילו היה שקוע בשינה [רד"ק].