הבאת ילדים לעולם והמשכיות הדורות אינם תלויים רק בהשתדלות אנושית או בדרך הטבע, אלא הם מתנה אלוהית מובהקת. אדם עשוי לעמול קשות כדי לצבור הון ולהנחיל אותו לדורות הבאים, אך הוא שוכח שעצם קיומם של יורשים נתון לחלוטין בידי ה', המחזיק במפתחות הפריון ונותן אותם לאשר יחפוץ [אבן עזרא, מצודת דוד].
ברמה ההיסטורית, יש שרואים בפסוק את נחמתו של דוד המלך. לאחר שהתבשר כי לא הוא יבנה את בית המקדש אלא בנו שלמה, הוא מכיר בכך שהטובה הגדולה ביותר שה' מעניק לאדם בעולם הזה היא צאצאיו [רד"ק, מאירי]. משמעות הביטוי נחלת ה' בהקשר זה היא הנחלה המעולה והמשובחת ביותר שאדם יכול לבקש [מאירי].
הפרשנים נחלקו ביחס למבנה הפסוק. גישה אחת גורסת כי יש כאן כפל עניין במילים שונות, וכי שני חלקי הפסוק מביעים את אותו הרעיון בדיוק [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המבחינים בבירור בין המושגים: בנים הם הילדים הגדולים, המהווים נחלה – מתנה קיימת ונצחית הניתנת מתוך אהבה וקרבה לה' כדי להקים דורות. לעומתם, פרי הבטן הם הילדים הקטנים או עצם הפקידה של אישה עקרה, והם בבחינת שכר – תגמול ישיר ונקודתי על זכויות ומעשים טובים [מלבי"ם].
מבחינה רעיונית, הפסוק מדגיש כי ההצלחה והתגמול האמיתיים של הצדיק בעולם הזה אינם נמדדים בעושר חומרי, אלא בזכייה בילדים [אלשיך, מאירי]. זכייה זו דורשת מהאדם לשאת תפילה למי שהילדים שייכים לו, וניתנת כשכר למי שמקדש את עצמו ומגלה איפוק בחיי הנישואין [תורה תמימה].
לצד הפירוש המילולי, קיימת גם גישה רוחנית הרואה בפסוק אלגוריה. לפי פירוש זה, הבנים אינם ילדים ביולוגיים אלא התלמידים שאדם מעמיד במהלך חייו והם נחשבים לו כילדיו, ואילו שכר פרי הבטן הוא השכר הרוחני על דברי התורה שאדם לומד, מפנים ומשמר בתוך לבו [רש"י].