אחדות אנושית וקרבה בין אחים נמשלות לחוויה קדושה ורווית הוד, רגע משיחתו של הכהן הגדול המבטא שפע, כבוד, תפארת ונחת [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב מתייחס לשמן המשחה המרוקח והמבוסם שבו קידשו את הכהנים. הניקוד בפתח תחת האות כ"ף מצביע על כך שמדובר בשמן ספציפי וידוע [רד"ק, אבן עזרא]. שמן זה נוצק עַל הָרֹאשׁ בשפע רב, ומתוך כך הוא יֹרֵד עַל הַזָּקָן המונח על בית הצוואר, ומגיע עד פִּי מִדּוֹתָיו, כלומר אל פתח בגדיו ומלבושיו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הבחירה להזכיר דווקא את זְקַן אַהֲרֹן נובעת מכך שהוא היה הראשון שנמשח בשמן זה [אבן עזרא, מצודת דוד]. משיחתו נעשתה בפומבי לעיני כל העם בעת הקמת המשכן, בניגוד למשיחת דוד המלך שנעשתה בסתר, והיא מסמלת את העת שבה חנה הכבוד בישראל ומרמזת לגילוי השכינה העתידי בבית המקדש [רד"ק].
זרימתו של השמן מן הראש מטה טומנת בחובה משמעויות סמליות עמוקות. השמן, שצף על פני כל המשקים, מסמל את עליונות הכהונה, אך בה בעת גם החלקה וענווה. השלמות הגבוהה ביותר של החכמה באה לידי ביטוי ביכולת להשפיע אותה לזולת, כשם שהשמן נוטף ויורד מטה [מאירי]. כאשר העם מאוחד ומחובר, השפע האלוהי יורד אל המנהיג שבראש, ומשם מתחלק וזורם אל כל חלקי העם המחוברים אליו [מצודת דוד]. לעיתים, השפע הרוחני יורד על אדם המוכן לכך שכלית, המיוצג במשל על ידי הראש, אך מרוב שפע הוא גולש ומרווה גם את מי שלא היה מוכן לכך מלכתחילה, בדומה לזרימה אל הזקן והבגדים [מלבי"ם]. גישה נוספת דורשת את המילה מדותיו מלשון מידות רחמים, ומסבירה כי אהרן קיים בעצמו את מידותיו של ה' והיה רחום כמותו [חומת אנך].
ברובד המדרשי, מתגלה משמעות של אחוות אחים טהורה בין משה לאהרן. בעת המשיחה, נתלו בזקנו של אהרן שתי טיפות שמן שהבהיקו כמרגליות. מראה זה נועד להעיד על בחירתו האלוהית של אהרן לכהונה גדולה, ולהמחיש את אחדות הלבבות השלמה בינו לבין משה, ששמח בגדולת אחיו בלב שלם [אלשיך]. במקביל, שני האחים היו מוטרדים מיראת שמים עמוקה: משה חשש שמא השתמש בשמן המשחה הקדוש מעבר למידה הראויה ומעל בו, ואהרן דאג שמא נהנה מן השמן הקדוש שלא כדין. בת קול יצאה מן השמים והרגיעה את שניהם, בהשוותה את השמן לטל היורד על הר חרמון שאין בו דין מעילה. דאגתם ההדדית וניקיונם הרוחני הם העומדים בבסיס ההכרזה על הטוב והנעים שבשבת אחים יחד [תורה תמימה, רש"י].