הדימוי המרכזי בפסוק ממשיך את רעיון האחדות מהפסוקים הקודמים, אך עובר מתיאור שמן המשחה של הכהונה לתיאור הטל המרווה. בעוד השמן מסמל את הכהונה, הטל מסמל את המלכות וההנהגה. כשם שהטל יורד מדי יום בנחת, מרווה את התבואה שעליה תלויים חיי האדם ואינו שוטף בזעם כמטר סוחף, כך ראוי ששלטון המלך יהיה מתון, ישר ונעים, וכן הוא מסמל את הגאולה העתידית [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
הפרשנים מתמודדים עם הקושי הגיאוגרפי שבביטוי כְּטַל־חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל־הַרְרֵי צִיּוֹן, שהרי הר חרמון מרוחק מאוד מירושלים. גישה אחת פותרת זאת מבחינה תחבירית, ומסבירה כי יש לקרוא את הפסוק כאילו המילה "טל" נכתבה פעמיים: כמו טל חרמון, וכמו הטל שיורד על הררי ציון [אבן עזרא, רד"ק]. החרמון מוזכר משום שהוא הר גבוה וצחיח שהטל ניכר בו בשפע רב, והפסוק מדמה את נעימות המלכות בציון לנעימות הטל היורד בחרמון [מאירי].
גישה שניה רואה בתיאור זה פלא של זרימה והעברת שפע. כשם שהמים והטל יורדים מהר חרמון הגבוה והגשום אל הרי ציון הנמוכים והיבשים יותר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כך השפע האלוהי יורד תחילה אל המלך ודרכו עובר אל העם [מצודת דוד]. לעיתים השפע מגיע למקום אחד רק כדי לשמש אמצעי להעברתו למקומו הראוי. החרמון מקבל את הטל לא עבור עצמו, אלא כדי להעבירו לציון, בדומה לאדם הזוכה בעושר חומרי כדי לתמוך באלו שעוסקים בלימוד וקונים בכך חיי נצח [מלבי"ם].
גישה שלישית רואה בחרמון ובציון מצבים מנוגדים של ברכה. החרמון הוא הר שלג שבו הטל הולך לאיבוד ואינו מצמיח דבר. לעומת זאת, כאשר ישנה אחדות בעם, הטל אינו מתבזבז על החרמון אלא יורד כברכה על הררי ציון. אחדות זו נמשלת לחיבור המושלם של בני זוג שזכו לאיחוד אמיתי ומבורך [אלשיך].
הפסוק מסכם כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת־הַבְּרָכָה – דווקא בציון, מקום המלוכה ושלמות היושבים בה, מרוכזת הברכה [רד"ק, מאירי]. ברכה זו מתבטאת בחַיִּים עַד־הָעוֹלָם. בניגוד לחיים הגשמיים והזמניים המסומלים בחרמון, החיים המוענקים בציון הם חיי נצח [מלבי"ם], והפרשנים מסכימים כי הבטחה זו לזמן רב רומזת לחיי הנצח של העולם הבא.