ירושלים ניצבת במוקד ההוויה הרוחנית, ועליה נאמרים דברי השבח והתהילה הגבוהים ביותר. היא אינה רק מקום גיאוגרפי, אלא מהות שזוכה להכרה עולמית ואף להבטחות אלוהיות נשגבות.
הביטוי נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ מתפרש על ידי רוב הפרשנים כדברים מעולים, נכבדים ודברי תהילה המדוברים אודות ירושלים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי דברי הכבוד הללו נאמרים מפי ה' בכבודו ובעצמו [רש"י], בעוד אחרים מדגישים כי מעלתה של העיר מפורסמת בכל העולם ושבחה לא מש מפי הבריות [מאירי].
לצד ההבנה שמדובר בדיבור אודות העיר, ישנם פרשנים המייחסים את הדיבור למה שמתרחש בתוך העיר או למהותה הפנימית. כך למשל, יש המפרשים שהכוונה היא למעלותיה הפיזיות והשכליות של ירושלים, אשר ממוקמת במרכז העולם ועל כן נהנית מאקלים מושלם המועיל לבריאות הגוף ולחכמה [רד"ק]. גישה אחרת רואה בנכבדות רמז לסנהדרין היושבת בעיר ועוסקת בתורה [מצודת דוד], או לנפשותיהם של בני ישראל הקשורות לעיר תמיד ומוזכרות בה [אלשיך]. מבחינה לשונית, מעניין לציין כי בדרך כלל במקרא, צירוף המילים של דיבור בתוספת האות ב' (כמו מְדֻבָּר בָּךְ) משמש דווקא לגנאי ולדיבור שלילי, בשונה מההקשר החיובי של פסוק זה [מלבי"ם].
התואר עִיר הָאֱלֹהִים מוסבר בכך שה' בחר לשכן את שמו וכבודו בציון [רד"ק, מאירי]. המילה החותמת את הפסוק, סֶלָה, מתבארת כסימן מוזיקלי או במובן של "אכן" [ביאור שטיינזלץ], אך פרשנים רבים דורשים אותה במשמעות של נצחיות. לפי תפיסה זו, שמו של ה' נקרא על ירושלים לעולם; השכינה לא נסתלקה ממנה גם לאחר חורבן בית המקדש, וגם בעת הגלות עינינו ולבנו נשואות אליה, עד שתגיע עת הגאולה ונשוב אליה [אלשיך, מאירי, מצודת דוד].