מזמור זה מוקדש לשבחה של ירושלים, ומעלה על נס את קדושתה ואת מעלתה הרוחנית של העיר ושל העם היושב בה.
הפסוק פותח בהקדשה לִבְנֵי קֹרַח, שהיו ממונים על השירה בבית המקדש [ביאור שטיינזלץ]. קיימות גישות שונות באשר לזהות מחבר המזמור: ייתכן שדוד המלך חיבר את השיר ומסר אותו לבני קורח כדי שישוררו אותו, או שאחד מהם חיבר אותו בעצמו [רד"ק], כאשר יש המזהים את המחבר כאחד מצאצאיו של הנביא שמואל [אבן עזרא].
רובד עמוק יותר לשמחה המובעת במילים מִזְמוֹר שִׁיר חושף קשר אישי ומיוחד של משפחת קורח למקום. בני קורח כאבו את טביעת אביהם באדמה, אך כאשר חרב המקדש ושעריו טבעו גם הם בארץ, הם התמלאו בשמחה; הם הבינו שכאשר ה' יעלה בחזרה את שערי המקדש מהאדמה, גם אביהם יעלה עמם. עם זאת, הם מבהירים מיד כי יְסוּדָתוֹ, כלומר יסודו ועיקרו של המזמור, אינו מבוסס על הרווח האישי שלהם, אלא על אהבת ה' למקום [אלשיך].
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יְסוּדָתוֹ מלמדת שהבסיס, העיקר והנושא המרכזי שעליו מושתת השיר הוא שבח ציון וירושלים. מעבר לקדושת המקום, בחירתה של ירושלים נובעת גם מכך שהיא מקום המוכן ומסוגל לחכמה, שכן אווירה של ארץ ישראל מחכים [מאירי].
הפסוק חותם במילים בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ בלשון רבים. הסיבה לכך היא שירושלים אינה בנויה על הר יחיד, אלא מורכבת ממספר הרים שונים, ובראשם הר ציון והר המוריה, שעליו בנוי בית המקדש, וכן ההרים הסובבים את העיר [רד"ק, מלבי"ם].