בסיום תפילתו, דוד מבקש מה' גילוי פומבי ומוחשי של חסד והסכמה. בקשה זו נועדה להוכיח לעולם את תמיכתו האלוהית בו, להשתיק את מתנגדיו, ולשמש עדות לכך שחטאיו כופרו וייסוריו חלפו.
המילה אוֹת מתפרשת כסימן, מופת או פלא שמעורר השתאות בקרב הרואים אותו [מצודת ציון, אבן עזרא]. הבקשה עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה היא קריאה לסימן גלוי ומפורסם שיוכיח לכל כי ה' חפץ בטובתו ומחלץ אותו מצרותיו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, המאירי]. גישה ייחודית מסבירה כי האות עצמו הוא למעשה עצם קיום המלוכה בידי דוד, המהווה הוכחה נצחית לבחירת ה' בו [רד"ק]. מנגד, יש המדגישים כי דוד מבקש שהאות יתבטא דווקא בהשפעת שפע עליו מתוך חיבה, ולא על ידי הבאת רעה ומפלה על אויביו [אלשיך].
גישה מרכזית בקרב הפרשנים קושרת את בקשת האות לבקשת כפרה. דוד מבקש סימן פומבי שיעיד כי ה' סלח לו על חטאו [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. על פי מסורת חז"ל, ה' השיב לדוד כי אות זה לא יינתן בימי חייו, אלא בימי שלמה בנו. הדבר התממש בעת חנוכת המקדש, כאשר שערי קודש הקודשים נדבקו זה לזה ולא נפתחו, עד ששלמה התפלל והזכיר את חסדי דוד אביו, ובכך ניכר לכל שה' מחל לו [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם].
התוצאה של גילוי זה היא וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ. כאשר יחזו האויבים באות ויבינו כי ה' ניצב לימין דוד, הם יתמלאו בושה [רד"ק, מצודת דוד]. מטרת הבושה אינה אובדנם של השונאים, אלא התקווה שבראותם את ישועת ה' הם יחזרו בתשובה על מעשיהם [אלשיך].
הפסוק נחתם בהכרה כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי. הנחמה מתייחסת להצלה מן הצרות והייסורים שעברו על דוד בעבר [אבן עזרא, מלבי"ם]. יש המבארים כי דוד מזכיר שכבר זכה לעזרה ונחמה פרטית מאת ה' כאשר נתן הנביא בישר לו על כפרת עוונו, ועל סמך נחמה זו הוא מבקש כעת שהדבר יקבל גם ביטוי פומבי [מצודת דוד]. בנוסף, נחמה זו של דוד משמשת כסמל ודוגמה לנחמה העתידית שה' עתיד להשפיע על עם ישראל כולו [אלשיך].