תפילת המשורר בעת צרה מציגה תמונת מצב של אדם המוקף באויבים רבי עוצמה, ופונה לה׳ בבקשת עזרה בעולם הזה. מבנה הפסוק יוצר הקבלה ניגודית לפסוקים הקודמים במזמור: בעוד שהמשורר מתאר את עצמו קודם לכן כחסיד, עני ואביון, אויביו מתוארים כעת כזדים ועריצים [אבן עזרא].
בקריאת המילה אֱלֹהִים יש לעשות הפסקה המדגישה את הזעקה אל ה׳ [מנחת שי]. המשורר מתאר כי זֵדִים קָמוּ עָלַי, רשעים הרודפים אותו מתוך זדון, שרירות לב ורצון להרע, ולא מתוך אילוץ או טענה צודקת [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, כוונתו לאנשים מסוימים כדואג ואחיתופל שקמו על דוד [רש"י]. מנגד, יש המפרשים זאת במישור הרוחני, לפיו החטאים שהאדם עשה במזיד הופכים לקטיגורים רוחניים המעוררים את האויבים הגשמיים לפגוע בו [אלשיך].
אותם אויבים מאוגדים כוַעֲדַת עָרִיצִים, כלומר קבוצה של אנשים חזקים ועזים [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הללו בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי, בין אם מדובר בניסיון רצח פיזי, ובין אם בניסיון למנוע ממנו להשלים את ייעודו הרוחני ולאבד את נפשו [מאירי]. מתוך תיאור זה עולה תחושת חוסר האונים של המשורר: הוא אינו יכול להינצל בזכות צדקתו כי אויביו פועלים בזדון, ואינו יכול לנצחם בכוח הזרוע כי הם עריצים וחזקים ממנו [מלבי"ם].
תקוותו האחרונה הייתה שאויביו יחזרו בהם מיראת שמים, אך הוא מציין כי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשים אלו אינם מתחשבים ברצון ה׳ ואין בהם כל פחד מעונשו. בהקשר של דוד המלך, הם מתעלמים במפגיע מכך שה׳ הוא שציווה על שמואל למשוח אותו למלך [רש"י]. גם אם פגיעתם באה כעונש משמים על חטאיו של המשורר, הם עצמם אינם פועלים לשם שמים או מקנאה לה׳, אלא מתוך איבה טבעית וקנאה אישית [אלשיך].