הפנייה לה' מורכבת משני רבדים של בקשה ושמיעה, המשקפים את עמידת האדם מול בוראו. מצד אחד עומדת התפילה, ומצד שני עומדים התחנונים.
הפרשנים עומדים תחילה על משמעות המילים עצמן. המילה הַאֲזִ֣ינָה פירושה הטיית אוזן לשמיעה [מצודת ציון], ויש שפירשו אותה כבקשה מה' שיעשה חסד עם המתפלל [אבן עזרא]. גם המילה וְהַקְשִׁ֗יבָה מבטאת עניין של שמיעה [מצודת ציון]. המילה תַּחֲנוּנוֹתָי משמעותה תחנוני [ביאור שטיינזלץ], והשימוש בצורת הרבים המורחבת מורה על כמות רבה והפלגה של תחינות שהאדם שוטח לפני ה' [מאירי, רד"ק].
מעבר למשמעות המילולית, הפרשנים מצביעים על הבדלים מהותיים בין חלקי הפסוק. הגישה המרכזית מבחינה בין מהות ה"תפילה" למהות ה"תחנה". תְּפִלָּתִי מבטאת את שפיכת הנפש, התרוממות רוחנית והידבקות במקור העליון, תוך ניתוק מעניינים גשמיים. לעומת זאת, תַּחֲנוּנוֹתָי מתייחסים לבקשותיו של האדם לצרכיו הפיזיים. מאחר שהתפילה הרוחנית גדולה ועיקרית יותר מהתחינה, היא מוצמדת לפועל "האזינה" המבטא דרגת הקשבה עמוקה יותר, בעוד שהתחינות הטפלות לה מוצמדות לפועל "הקשיבה". הרעיון הוא שכאשר ה' מאזין לתפילה הרוחנית העליונה, הוא מקשיב אגב כך גם לקול התחנונים ונענה לצרכיו הגשמיים של האדם [מלבי"ם].
גישה נוספת רואה בפסוק התייחסות לסוגים שונים של תפילות שגורות. לפי קו מחשבה זה, תְּפִלָּתִי מכוונת לתפילה הכללית והקבועה של כל אדם מישראל, שאינה נאמרת בעקבות צרה פרטית מסוימת. המתפלל מבקש שה' יאזין בעצמו לתפילה זו, ויקשיב בנחת לתחנוניו, מתוך ביטחון מלא שתפילות ציבוריות וכלליות אלו נשמעות תמיד, גם אם התשובה עליהן מתעכבת [אלשיך].