יצא לכם פעם לשים לב לכך שכאשר אנחנו מדברים עם ה', אנחנו עושים זאת בכמה דרכים שונות? מצד אחד יש לנו את תְּפִלָּתִי, שזו תפילה שבה אנחנו ממש שופכים את הלב ומנסים להרגיש קרובים ומחוברים אל ה'. מצד שני, יש לנו את תַּחֲנוּנוֹתָי, שאלו כל הבקשות והתחינות שלנו על דברים רגילים שאנחנו צריכים בחיים. המילה הזו מופיעה בלשון רבים, כדי להראות שיש לנו המון בקשות שאנחנו מבקשים מה'.
כשאנחנו פונים אל ה', אנחנו מבקשים ממנו לשמוע את שני סוגי הדיבור האלו. על התפילה העמוקה של הלב אנחנו אומרים הַאֲזִינָה, שזה אומר להטות את האוזן ולהקשיב בצורה הכי עמוקה שיש. ולגבי הבקשות שלנו אנחנו אומרים וְהַקְשִׁיבָה, שזו גם בקשה לשמיעה. הרעיון הוא שכאשר אנחנו באים קודם כל כדי להתחבר אל ה' מכל הלב, ה' מאזין לתפילה הגדולה הזו שלנו, ועל הדרך הוא כבר מקשיב ושומע גם את כל הבקשות החשובות שאנחנו צריכים ביומיום שלנו.