תהלים, פרק פ״ו, פסוק ט״ז

בפנייתו אל ה׳, המבקש מציג את עצמו לא רק כמאמין, אלא כמי שעצם קיומו וטבעו קשורים בעבודת ה׳ מלידה, ומתוך עמדה זו הוא מבקש השגחה, כוח והצלה מוסרית.

הבקשה פְּנֵה אֵלַי מבטאת כמיהה לכך שה׳ יופיע את השגחתו על המבקש [מאירי], ממש כפי שאדם פונה מכל עסקיו האחרים כדי לרכז את מבטו ועיניו בדבר אחד בלבד [רד"ק]. התחינה וְחָנֵּנִי טומנת בחובה בקשה מיוחדת: להיוושע מיד הרודפים, אך מבלי לגרום להם רעה [אלשיך].

כאשר המבקש מתחנן תְּנָה־עֻזְּךָ, גבורתך, לְעַבְדֶּךָ, הוא מבקש כוח שניתן לפרשו בכמה אופנים. יש שרואים בכך בקשה לגבורה כדי לנצח את האויבים, או לחלופין בקשה לשפע והעצמה שכלית [מאירי]. מנגד, גישה אחרת מפרשת שהבקשה היא לקבל מעט ממידת הגבורה המיוחדת לה׳ עצמו, שהיא הכוח לסבול, להתאפק ולעצור את הכעס. זוהי בקשה לגבורה פנימית שלא לפגוע ברודפים, כפי שדוד המלך התאפק ולא פגע בשאול כאשר ניתנה לו ההזדמנות [אלשיך].

בסיום הפסוק, המבקש מכנה את עצמו לְבֶן־אֲמָתֶךָ, שפחתך, ויש לכך מספר טעמים עמוקים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדימוי זה מבטא הכנעה מוחלטת ושייכות טבעית. עבד שהוא יליד בית שנולד לתוך העבדות וגדל בחיק אדוניו, מעולם לא ידע חוויה אחרת או אדונים אחרים, ולכן הוא משפיל את עצמו לפני אדונו הרבה יותר מאשר עבד שנקנה בכסף.

גישה נוספת מסבירה שהאזכור של האם נועד להדגיש את טבעו המולד של המבקש. מכיוון שהאם היא עיקר היצירה, נושאת את העובר ומזינה אותו, טבעה נקשר בבן יותר מטבע האב. לכן, ההצהרה כי הוא בן האמה משמעותה שעבודת ה׳ אינה רק הרגל נרכש, אלא טבע מולד שהושרש בו על ידי אמו [רד"ק]. לבסוף, יש הדורשים את הביטוי כבקשה להצלה מוסרית, בדומה לתמר שהעדיפה למסור את עצמה לשריפה ובלבד שלא להלבין את פניו של יהודה. כך המבקש מתחנן וְהוֹשִׁיעָה מבקש שהישועה תהיה נקייה, מבלי שיצטרך להינצל על ידי מיתה או פגיעה באחרים [אלשיך].