קריאה נואשת לישועה בוקעת מתוך תחושת פגיעות עמוקה וחוסר אונים מוחלט, כאשר המבקש פונה אל מידת הרחמים האלוהית. רוב הפרשנים מסכימים כי מזמור זה חובר על ידי דוד המלך בתקופה קשה וסוערת בחייו, בעת שנמלט מפני שאול המלך, והוא מתפלל בו להצלה מיד מבקשי נפשו. עם זאת, קיימת גם גישה מדרשית הרואה במזמור זה תפילה ציבורית הנאמרת על כנסת ישראל הנמצאת בגלות [מאירי].
דוד פותח בבקשה כפולה: הַטֵּה־יְהֹוָ֣ה אׇזְנְךָ֣ – הקשב ושמע את תפילתי, עֲנֵנִי – וקבל אותה. הבקשה מנוסחת ברצף, ללא מילת חיבור (ולא "וענני"), ויש שלומדים מכך שדוד מבקש מענה מיידי. הוא מתחנן שה' לא ימתין עד שיסיים לערוך את בקשתו, אלא יענה לו מיד עם תחילת ההקשבה. הסיבה לדחיפות זו טמונה בהמשך הפסוק: כִּי־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. דוד משול לאדם רעב וחסר כל שחייו תלויים מנגד, וכל עיכוב במתן העזרה עלול להוביל למותו [אלשיך]. בפנייה זו, דוד מעורר את מידת הרחמים של ה', שכן דרכו של האל לרחם על חסרי האונים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות העוני והאביונות שדוד מייחס לעצמו. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שמדובר בתיאור עובדתי של מצבו הפיזי והחברתי באותה עת. בתקופת מנוסתו, דוד היה חסר כל, ללא עוזרים ותומכים [מאירי], והתקיים בקושי רב ממעט עזרה חשאית שקיבל מקרוביו ואנשי יהודה, או משלל שלקח במלחמותיו [רד"ק]. לפי גישה זו, הכפילות עָנִי וְאֶבְיוֹן נועדה לחזק ולהדגיש את חומרת מצבו [רד"ק], או שהיא פשוט מטבע לשון שגור [מאירי].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילים באופן מטפורי. לפי קו מחשבה זה, דוד אינו מדבר בהכרח על חוסר ממון, אלא מבטא ענווה עמוקה, שפלות רוח והכנעה מוחלטת כשל עני [אבן עזרא, מצודת דוד]. ייתכן שהוא רואה את עצמו כעני בהשוואה למלכי הגויים העוצמתיים, או שהוא מתאר את מעמדו הנחות בטרם הומלך [אבן עזרא]. יתרה מכך, עצם ההכרזה כִּי־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי נושאת משמעות תיאולוגית עמוקה; דוד יודע שה' תמיד ניצב לימינם של האביונים לעזור להם, ועל ידי זיהוי עצמו ככזה, הוא מביע ביטחון שקט ונסתר בכך שה' כבר נמצא עמו בצרתו [אלשיך].