חזון אחרית הימים מקבל כאן ביטוי של אוניברסליות, שבו האנושות כולה מתאחדת בהכרה בבורא עולם ובעבודתו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה עוסק בעתיד לבוא, בימות המשיח ובעת הגאולה הגדולה. אף על פי שבהווה ישנן אומות הטועות בעבודה זרה, לעתיד לבוא יאמינו כולם בה׳, יקראו בשמו ויתאחדו לעובדו שכם אחד [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. אז יתקיים כׇּל־גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ – האומות יכירו בכך שה׳ הוא שברא אותן, ועל כן מן הראוי שיָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], מתוך הבנה שהוא אדון הכל [אלשיך]. פעולה זו תלווה בהכרה בלעדית במלכותו, כך שוִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ – לכבודו של ה׳ בלבד, ולא לאלוהויות אחרות [רד"ק].
מנגד, יש המקשרים את בואם של הגויים להתרחשות קרובה ואישית יותר, הנוגעת לישועתו של המשורר. לפי תפיסה זו, כאשר האומות יראו את מצוקתו העמוקה של המשורר העני והאביון, ולאחר מכן יחזו בהצלה האלוהית לה זכה ויספרו עליה לאחרים, עדות זו עצמה היא שתוביל אותם לבוא ולכבד את שם ה׳ [אבן עזרא].