ההליכה בנתיבי החיים דורשת מצפן מוסרי ורוחני, והכתוב משרטט תמונה שבה הצדק משמש כמורה דרך או ככוח מוביל. הדימוי המרכזי עוסק ביחס שבין עשייה, נוכחות אלוהית והכוונה מוסרית, כאשר המילה פְּעָמָיו מתפרשת כצעדיו [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בהתנהגות האנושית. על פי תפיסה זו, צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ משמעו שעל כל אדם להציב את הצדק תמיד לנגד עיניו, וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו משמעו שעליו לכוון את צעדיו ללכת בעקבותיו, כאשר כפל הלשון נועד לחזק את הרעיון [רד"ק, מצודת דוד]. ברוח דומה, הכתוב מתאר איש צדק המתהלך לפני ה', בדומה לאבות האומה, וה' מסייע לו לדבוק בדרך זו [אבן עזרא]. גישה זו מקבלת ממד אידיאלי כאשר היא מיוחסת לדמותו של המשיח, אשר משווה את ה' לנגד פניו תמיד, כך שגם בצאתו לדרך לא סרה ממנו יראת שמיים [מאירי].
לצד ההכוונה המוסרית הכללית, ישנו יישום מעשי לחיי היום יום הנוגע להלכות תפילה. הכתוב מלמד כי אסור לאדם לעסוק בענייניו האישיים בטרם יתפלל. עליו להקדים את פנייתו לה' ורק לאחר מכן לצאת לדרכו, והנוהג כך זוכה שה' ישלים את צרכיו [תורה תמימה].
מנגד, גישות אחרות מעבירות את המוקד מהאדם אל ה' ואל הצדק עצמו. יש המפרשים כי ה' הוא שמציב את הצֶדֶק בנתיבי צעדיו, כדי להנהיג בהם את בניו [רש"י]. אחרים מציגים ציור מליצי שבו הצדק צועד כביכול לפני ה' המופיע בעולם, וכבוד ה' צועד בעקבותיו [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. פרשנות פיוטית נוספת קושרת את הכתוב לפסוק הקודם, ומאנישה את המושגים צדק וטוב. לפי תיאור זה, השפע והטוב שה' מעניק אינם צועדים לבדם אלא זקוקים למורה דרך. לכן, הצֶדֶק הולך לפני הטוב ומנהיג אותו, והטוב מכין את פְּעָמָיו ונמשך ללכת בעקבות הצדק [מלבי"ם, מלבי"ם באור המילות].