לאחר דברי ההודיה על העבר, מתייצב המשורר כנציג העם בגלות ונושא תחינה לקראת העתיד. הפרשנים מסכימים כי הבקשה מכוונת לגלות האחרונה והנוכחית; כשם שה' עשה נס וגאל את ישראל בעבר, כדוגמת שיבת ציון בבית השני, כך מבוקש ממנו להעניק מנוחה מרוגז הגלות הנוכחית [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
המילה שׁוּבֵנוּ טומנת בחובה משמעות כפולה: היא מהווה בקשה מה' גם שישוב אלינו בעצמו, וגם שישיב אותנו מהגלות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפנייה אל ה' בתואר אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ נועדה להדגיש כי הישועה תלויה בו בלבד, והוא לבדו שיושיע ולא אחר [רד"ק].
בהמשך הפסוק מופיעה הבקשה וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ, שמשמעותה ביטול מוחלט של הכעס [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. זוהי תחינה לבטל את הזעם האלוהי שדבק בעם והיה עמו במשך שנים רבות כל כך [רד"ק, מאירי], כמשקל נגד לאופן שבו אסף ה' את עברתו בעבר [אבן עזרא].