הפנייה לה׳ מבטאת הכרה עמוקה בחסדו, כאשר הוא בוחר לבלום את מידת הדין ולהימנע מהענשת עמו. ההקבלה בין שני חלקי הפסוק מדגישה את הפעולה האקטיבית של ריסון הכעס האלוהי והסתרתו.
הפרשנים מסכימים כי המילה אָסַפְתָּ מתארת פעולה של הכנסה, הסרה וכינוס פנימה. מדובר במעין משל, ולפיו ה׳ כביכול גנז והסתיר את עֶבְרָתֶךָ – שהיא זעמו וכעסו – כדי שלא להוציא אותם לפועל ולא לכעוס על העם.
בחלקו השני של הפסוק, הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּֽךָ, מתוארת הנסיגה של ה׳ מכעסו הבוער, תוך בלימת ביטויי הזעם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה תחבירית, ישנה הסכמה רחבה [רד"ק, אבן עזרא, המאירי] לגבי מבנה צמד המילים מֵחֲרוֹן אַפֶּֽךָ. המילה מֵחֲרוֹן איננה שם עצם בסמיכות למילה אַפֶּֽךָ (שאילו היה כך, הפועל היה צריך להיות מנוסח כ"שבת"). למעשה, זוהי צורת מקור (שם הפועל) עם תוספת של האות נו"ן, בדומה למילה "מחרות". לאור זאת, הפועל הֱשִׁיבוֹתָ הוא פועל יוצא שהמושא הישיר שלו הוא דווקא המילה אַפֶּֽךָ. כלומר, התחביר הפנימי של הפסוק אומר שה׳ השיב והחזיר את אפו (כעסו) ממצבו הבוער, כדי שלא יחרה ויכה בעם.