מזמור זה, הפותח בפנייה לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח, משמש כגשר בין גאולת העבר לתקווה לגאולה עתידית ונצחית. הפרשנים מסכימים כי הרקע ההיסטורי של המזמור קשור לגלות בבל. באופן ספציפי, הוא חובר בימי עזרא ונחמיה, כאשר שבו הגולים לארץ והחלו בבניין בית המקדש [מלבי"ם]. עם זאת, הגישה המרכזית היא שהמזמור נאמר ברוח נבואית וכתפילה גם על הגלות הארוכה והנוכחית שלנו [אבן עזרא, המאירי, רד"ק].
הקשר בין גאולת בבל לגלות הנוכחית נובע מכך שהגאולה הראשונה לא הייתה שלמה. המשורר מתפלל שהגאולה העתידית תהיה נצחית, שכן הוא מזהה חסרונות מהותיים בשיבת ציון של ימי עזרא ונחמיה. אף על פי שה' התרצה לארצו, השיב את הגולים ומחל על עונותיהם, גאולה זו נשענה על רחמים זמניים בלבד, ולא על מידת הדין המבטיחה קיום עולמי. יתרה מכך, השבים היו עדיין משועבדים לשלטון פרס, ושיבתם נשענה על השתדלות אנושית וברשותו של המלך כורש, ולא על נסים גלויים מאת ה'. לבסוף, עוונותיהם של ישראל באותה עת רק כוסו והוסתרו באופן זמני, אך לא נמחו לחלוטין מן המציאות [מלבי"ם].
מתוך הבנת החסרונות הללו, המזמור מהווה בקשה ותפילה לה' שיביא גאולה שלמה באמת. גאולה שבה ישראל לא יהיו כפופים עוד לשלטון בשר ודם, שבה מידת הדין תסכים לישועתם, ושבה ייעקרו העוונות והכעס מן העולם לחלוטין, כך שהישועה תעמוד לנצח [מלבי"ם].