יצא לכם פעם להיות רחוקים מהבית במשך זמן רב, ולחכות בקוצר רוח לרגע שבו תוכלו לחזור? המשורר מתאר בדיוק את ההרגשה הזו. הוא מדבר בשם כל עם ישראל שנמצא בגלות, רחוק מהארץ. אחרי שהוא הודה לה' על הניסים שעשה לנו בעבר, כמו למשל כשחזרנו לארץ ונבנה בית המקדש השני, הוא מתפלל עכשיו על העתיד. הוא מבקש שה' יעשה לנו נס גם היום, וייתן לנו מנוחה מהקושי של הגלות הארוכה.
כשהוא אומר את המילה שׁוּבֵנוּ, הוא בעצם מבקש שני דברים ביחד: גם שה' ישוב להיות קרוב אלינו, וגם שהוא ישיב אותנו חזרה הביתה. הוא פונה לה' וקורא לו אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ כדי להדגיש שרק ה' יכול להושיע ולהציל אותנו, ואין אף אחד אחר. בסוף הוא מבקש וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ, כלומר, הוא מתחנן שה' יבטל לגמרי את הכעס שהיה על העם במשך כל כך הרבה שנים, ממש כמו שהוא סלח ועזר לנו בימים של פעם.