שמות, פרק ל״א, פסוק ט״ו

ציווי השבת משתלב בתוך ההוראות לבניית המשכן כדי ללמד שאפילו מלאכת שמים זו אינה דוחה את יום המנוחה. התורה קובעת כי שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, בלשון סבילה המרמזת על מצב אידיאלי שבו העבודה נעשית מאליה, וביום השביעי יש לקיים שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, מנוחה מוחלטת וקבועה מכל ענייני החול. מנוחה זו היא קֹדֶשׁ לה', שביתה רוחנית שנקבעה על ידי הבורא מששת ימי בראשית ומוקדשת לכבודו, ולא רק הפוגה פיזית לאגירת כוח. בשל קדושה זו, האזהרה חמורה וקובעת כי כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת, כאשר המלאכה האסורה מוגדרת כפעולת יצירה ללא תלות במאמץ הפיזי. עונש זה יחול על מי שיעבוד בפרהסיה, אפילו אם עשה זאת למען מטרה נעלה כבניין המקדש.