הציווי על שמירת השבת מופיע בתורה פעמים רבות, אך במיקום זה הוא משתלב בתוך ההוראות לבניית המשכן. סמיכות זו נועדה להדגיש כי חרף חשיבותה העצומה של עשיית המשכן, שהיא מלאכת שמים, אין היא דוחה את השבת. בניגוד למצוות התלויות בזמן קבוע, מלאכת המשכן יכולה להידחות לימי החול, ולכן אפילו העוסק בבניין המקדש בשבת מתחייב בנפשו [ספורנו, רש"ר הירש].
הפסוק פותח במילים שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה. מבחינה דקדוקית, הפועל "יֵעָשֶׂה" מופיע בלשון זכר למרות שהמילה "מְלָאכָה" היא בנקבה, משום שהפועל מקדים את הנושא, או משום שחסרה מילה רעיונית כגון "כל" או "דבר" [אבן עזרא, קאסוטו, אבי עזר]. אולם, רוב הפרשנים מוצאים משמעות עמוקה בשימוש בלשון הסבילה "יֵעָשֶׂה", במקום הציווי הפעיל "תַּעֲבֹד" המופיע בעשרת הדיברות. שינוי זה מרמז על מצב אידיאלי שבו עם ישראל עושה את רצונו של מקום, ואז מלאכתו נעשית על ידי אחרים, או שאפילו מלאכת המשכן העליונה נעשית מאליה. במצב כזה, גם ימי החול מקבלים אופי מסוים של שביתה מעמל, ולכן השבת מתעלה למדרגה גבוהה עוד יותר [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, שפתי כהן, פרדס יוסף].
מדרגה מיוחדת זו באה לידי ביטוי בביטוי הכפול שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. כפל הלשון נועד לחזק את הציווי ומלמד על שביתה גדולה, מנוחת מרגוע קבועה ומשמעותית, ולא רק הפסקה עראית [רש"י, שד"ל, שפתי חכמים]. מנוחה זו חמורה יותר ממנוחת ימים טובים, שכן נאסרת בה גם הכנת אוכל [שד"ל], והיא כוללת איסור גם על פעולות שאינן מוגדרות מבחינה הלכתית כמלאכה גמורה, וזאת כדי שהאדם יתפנה לחלוטין מענייני החול [ספורנו]. עם זאת, יש מי שסובר שהמילה "שבתון" באה דווקא להמעיט, וללמד שבמקום של מצווה כמו בניין המשכן, אין צורך להוסיף תוספת שבת מעבר לזמן החובה [העמק דבר].
הפסוק ממשיך ומגדיר את השבת כקֹדֶשׁ לַה'. משמעות הקדושה היא התנתקות מחיי השעה והקדשת הזמן לחיי הנצח, כדי להתענג על ה' ולהעמיק באמיתתו [ספורנו, ביאור יש"ר]. מנוחת השבת אינה נועדה לשמש כהפוגה פיזית בלבד כדי לאגור כוח לקראת שבוע העבודה החדש, אלא היא שביתה רוחנית הנעשית לשמו ולכבודו של הבורא [רש"י, פרדס יוסף]. בנוסף, ההדגשה שהיא קודש "לה'" באה ללמד שקדושת השבת נקבעה על ידי ה' מששת ימי בראשית והיא קבועה ועומדת, בניגוד לקדושת המועדים התלויה בהכרזת בית הדין האנושי [תורה תמימה, מלבי"ם].
בסיום הפסוק מופיעה האזהרה: כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. המְלָאכָה האסורה כאן מוגדרת כפעולה שיש עמה יצירה, והיא אינה נמדדת בהכרח לפי כמות המאמץ הפיזי שהושקע בה [ביאור שטיינזלץ], ואבות המלאכות הללו ידועים לנו מדברי המסורת [אבן עזרא הקצר]. העונש החמור של מיתה יחול על מי שעושה את המלאכה בפרהסיה [אבן עזרא] וללא קשר לשאלה אם המלאכה נעשתה לצורך אדם או אפילו לצורך גבוה כבניית המשכן [אבן עזרא הקצר, רש"ר הירש], ואף במקרים מסוימים שבהם המלאכה נעשתה רק בעקיפין [צפנת פענח].
גישה פרשנית ייחודית מציעה לקרוא את הפסוק כולו כהדרכה לאדם ההולך במדבר, איבד את מניין הימים ואינו יודע מתי חלה השבת. לפי פירוש זה, התורה מורה לו למנות שישה ימים שבהם "יֵעָשֶׂה מלאכה" – כלומר, מותר לו לעשות רק את המלאכה ההכרחית לקיומו באותו יום. ביום השביעי לספירתו עליו לשבות מנסיעתו ("שבת שבתון") ולקדש את היום בקידוש והבדלה ("קודש לה'"). עם זאת, התורה מדייקת בסוף הפסוק שרק העושה מלאכה "ביום השבת" האמיתי חייב מיתה, ולא זה שחילל את היום השביעי לספירתו האישית, שכן הוא אינו השבת האובייקטיבית [אור החיים].