הפסוק מונה אחדים מן הכלים המרכזיים שנעשו עבור המשכן, ובהם שולחן הפנים, מנורת הזהב ומזבח הקטורת. יש לשים לב לדקדוק בקריאת הפסוק: בעוד שלגבי השולחן נאמר וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־כֵּלָיו, לגבי המנורה מתווספת המילה "כל" – וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ (מילים שיש לקרוא יחד בסמיכות). טעות נפוצה היא להוסיף בטעות את המילה "כל" גם בקריאת כלי השולחן [מנחת שי].
תשומת הלב המרכזית של הפרשנים מופנית לתוארה הייחודי של המנורה – הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה טהורה אינה מתייחסת לטהרה רוחנית או להיעדר טומאה הלכתית, אלא לחומר שממנו עשויה המנורה. הכוונה היא לזהב טהור ומזוקק לחלוטין. הסבר זה בא לשלול את המחשבה השגויה ששאר כלי המשכן היו טמאים חלילה, אלא שכאן הכתוב מדגיש את איכותו וזיקוקו של הזהב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, אדרת אליהו].
לעומת הגישה המתמקדת בחומר, ישנם פרשנים המצביעים על סיבות אחרות לייחוד התואר "טהורה" דווקא למנורה. גישה אחת מסבירה כי הסיבה לכך היא תפקודית: על המנורה (כמו גם על השולחן) לא ניתן מעולם דם מן הקורבנות, בניגוד למזבחות, ולכן דבקה בה משמעות של טהרה [חזקוני]. מנגד, ישנה גישה מדרשית הקושרת את המילה למוצאה השמימי של המנורה. מכיוון שמשה התקשה בהבנת פרטי העשייה המורכבים של המנורה, הראה לו ה' מנורה של אש שירדה מן השמים. לפיכך, המנורה נקראת טהורה משום שתבניתה ירדה ממקום טהור [תורה תמימה].