הציווי על שמירת השבת מציג את מעמדו העליון של היום השביעי, שקדושתו המוחלטת אינה נדחית אפילו מפני העשייה החשובה של בניית המשכן [ספורנו, קאסוטו]. הכתוב פורס את המהות הפנימית של השבת, את גמישותה אל מול חיי אדם, ואת חומרת הפגיעה בה.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת
השמירה המעשית היא ההימנעות מעשיית מלאכה [רלב"ג]. עם זאת, כפילות האזהרה על השבת מלמדת כי השמירה אינה מוגבלת רק ליום עצמו, אלא דורשת "תוספת שבת". על האדם להוסיף מחול על הקודש ולשמור על קדושת היום עוד בטרם כניסתו מבעוד יום, וכן להמשיך את השמירה זמן מה לאחר צאתו [רבנו בחיי, צאינה וראינה, פרדס יוסף].
כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם
המילה "הוא" נכתבת בפסוק באות וא"ו אך נקראת באות יו"ד [מנחת שי]. קדושה זו שהשבת משרה על עם ישראל נועדה לרומם את האדם מעל לטבעו החומרי [מלבי"ם, תורה תמימה].
המילה "לָכֶם" מהווה יסוד הלכתי ורעיוני מרכזי. הפרשנים לומדים ממנה את הכלל "לכם שבת מסורה ואין אתם מסורים לשבת", שהוא המקור לכך שפיקוח נפש דוחה שבת. התורה מדגישה שהשבת ניתנה לצרכיו של האדם ולחייו, ולכן הצלת חיים גוברת על איסורי היום [פני דוד, תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, גם כאשר מותר לחלל את השבת עבור חולה שיש בו סכנה, קדושת השבת נותרת בעינה לגבי כל שאר הפעולות שאינן הכרחיות להצלתו [אור החיים].
בנוסף, המילה "לכם" מלמדת שבעוד השבת קבועה וקיימת בשמים, חובת השמירה של האדם תלויה במקומו הפיזי בעולם ובזמן המקומי שלו [פני דוד]. מבחינה הלכתית, הפסוק מלמד כי השבת עצמה קדושה, אך "אין מעשיה קודש" – אם אדם עבר עבירה ועשה מלאכה בשבת (כגון שחיטה), התוצר של המלאכה אינו הופך לאסור מצד עצמו [רלב"ג, תורה תמימה].
מְחַלְלֶיהָ
חילול השבת משמעותו לנהוג בחול בתוך הקדושה [רש"י, ביאור יש"ר]. הכתוב משתמש בלשון רבים ("מחלליה") אף על פי שבהמשך העונש מנוסח בלשון יחיד ("יומת"). שינוי זה מוסבר בכמה אופנים:
ראשית, החילול הוא כפול – האדם חוטא בגופו בעצם עשיית המלאכה, וחוטא בנפשו בכך שאינו מייחד את דעתו לעניינים אלוהיים כפי שנדרש ביום מנוחה זה [הכתב והקבלה].
שנית, לשון הרבים, המכוונת גם ללשון נקבה, באה לרבות את ליל השבת, ומלמדת שאיסור המלאכה והעונש חלים על היממה כולה, ביום ובלילה כאחד [העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני].
שלישית, המונח בלשון רבים מצביע על כך שחילול שבת במלוא חומרתו נעשה בפרהסיא, לעיני אנשים אחרים. מעשה כזה פוגע בערך השבת בתודעה הלאומית, ולכן המחלל נחשב כמי שניתק את עצמו מכלל האומה [הכתב והקבלה, רש"ר הירש, משכיל לדוד].
מ֣וֹת יוּמָ֔ת לעומת וְנִכְרְתָ֛ה
הפסוק מציג שני סוגי עונשים על עשיית מלאכה: מוות וכרת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מחלק בין שני מצבים שבהם אדם חילל שבת במזיד:
כאשר המעשה נעשה בגלוי, בפני עדים ולאחר שהאדם קיבל התראה, דינו מ֣וֹת יוּמָ֔ת – עונש סקילה המבוצע על ידי בית דין של מטה.
אולם, אם האדם עשה את המלאכה בסתר, בינו לבין עצמו, ללא עדים וללא התראה, אין לבית הדין יכולת או סמכות להענישו. במקרה כזה חל החלק השני של הפסוק: וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ. זהו עונש בידי שמים, שמשמעותו הפסקה ואובדן הנפש, הניתקת ממדרגת חייה הנצחיים ומשורשה בעם ישראל [ספורנו, תורה תמימה, רלב"ג]. העונש הכפול מדגיש כי האדם חייב מיתה כלפי שמים בכל מקרה, אך הבורא התיר לבית הדין האנושי להעניש רק בתנאים מחמירים ומוגדרים [אור החיים].