שמות, פרק ל״א, פסוק י״ד

החובה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַשַּׁבָּת דורשת הימנעות ממלאכה והרחבת הקדושה על ידי הוספת זמן לפני כניסת היום ולאחר צאתו, חובה שאינה נדחית אפילו מפני בניית המשכן. התורה מנמקת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם כדי לרומם את האדם מעל החומר, אך במקביל מדגישה שהשבת ניתנה לצרכיו של האדם ולכן הצלת חיים גוברת על איסוריה. אדם הנוהג מנהג חול בקודש ונמנה עם מְחַלְלֶיהָ ביום או בלילה, חוטא בגופו ובנפשו, ופוגע בתודעה הלאומית כאשר הדבר נעשה בגלוי. העונש על כך תלוי בנסיבות: אם המלאכה נעשתה במזיד בפני עדים דינו מוֹת יוּמָת בידי בית דין, אך אם נעשתה בסתר עונשו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ בידי שמים תוך אובדן חייו הנצחיים.