לאחר פירוט נרחב של הציוויים לבניית המשכן וכליו, התורה עוצרת את הרצף כדי להעביר אזהרה חמורה על שמירת השבת. הפסוק יוצר הנגדה ברורה בין מלאכת הקודש של בניית המשכן לבין קדושת הזמן של יום השבת, ומגדיר את מהות היחסים בין ה׳ לעם ישראל.
המילים וְאַתָּה דַּבֵּר מעוררות את שאלת הפרשנים: מדוע הפנייה למשה כה מודגשת? הגישה המרכזית מסבירה כי ה׳ מזהיר את משה: אף על פי שהפקדתי אותך לצוות על מלאכת המשכן, אל תיתן לעם לזלזל בשבת, שכן בניית המשכן אינה דוחה אותה [רש"י, ספורנו, דעת זקנים, בכור שור]. פרשנים אחרים מדגישים את אופן מסירת הציווי: משה חייב לדבר בעצמו, ללא שליח או מתורגמן [מלבי"ם, תורה תמימה], כדי להבטיח שאפילו האנשים הפשוטים ביותר שעוסקים במלאכה יבינו את חומרת האיסור [העמק דבר]. גישה נוספת רואה במילה "ואתה" רמז לתורה שבעל פה; מאחר שהכתוב מקצר, על משה להשלים בדיבורו את פרטי ההלכות הנסתרים של השבת [אור החיים]. כמו כן, משה מודגש כאן משום שהוא זה שכבר במצרים יזם יום מנוחה לעם ישראל, ולכן ראוי שהוא זה שיצווה עליהם כעת [כלי יקר].
המילה אַךְ עומדת במוקד של מחלוקת פרשנית עמוקה, שכן מילה זו משמשת תמיד למיעוט והגבלה.
גישה אחת גורסת כי המילה באה למעט את מלאכת המשכן. כלומר, למרות החשיבות העצומה של המשכן, השבת ממעטת אותו, ואסור לבנותו ביום זה [רש"י, חזקוני].
מנגד, פרשנים רבים חולקים על כך מכל וכל. לטענתם, הכלל הלשוני הוא שמילת מיעוט מגבילה את הציווי שאליו היא מוצמדת. לכן, המילה "אך" באה למעט את שמירת השבת עצמה, ומלמדת שישנם מצבים שבהם השבת נדחית, ובראשם פיקוח נפש והצלת חיים [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם]. ההיגיון מאחורי דחייה זו הוא שיש לחלל שבת אחת על החולה, כדי שיוכל לחיות ולשמור שבתות הרבה בעתיד [אור החיים]. נוסף על כך, המיעוט מאפשר את דחיית השבת לטובת מצוות ספציפיות כמו ברית מילה או קרבנות ציבור [רבנו בחיי, קיצור בעל הטורים].
השימוש בלשון רבים במילה שַׁבְּתֹתַי מוסבר בפשטות בכך שישנן שבתות רבות במהלך השנה [אבן עזרא, רמב"ן, רשב"ם], וכן שהציווי כולל גם את ימי החגים (ימים טובים) שנקראים אף הם שבת [העמק דבר, אור החיים]. ברובד עמוק יותר, לשון הרבים מרמזת על שני סוגים של שבתות: השבת של מעשה בראשית המציינת את חידוש העולם, והשבת העתידית המרמזת על העולם הבא, "יום שכולו שבת" [כלי יקר]. בנוסף, הדבר מצביע על שתי שביתות שעל האדם לקיים באותו יום: שביתת הגוף ממלאכה פיזית, ושביתת הנפש המוקדשת להתבוננות רוחנית בעבודת ה׳ [הכתב והקבלה].
הפסוק מסכם את מהות היום במילים כִּי אוֹת הִוא... לָדַעַת כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם. השבת היא סמל ייחודי ובלעדי בין ה׳ לישראל, המעיד על כך שה׳ בחר בהם והנחיל להם את יום מנוחתו [רש"י, רשב"ם, קאסוטו]. אם העם יפגום באות זה, לא תהיה משמעות לבניית המשכן, שכן לא יהיה מקום להשראת השכינה [ספורנו].
המילה לָדַעַת מלמדת שהשבת היא מעין "מתנה גנוזה" המעניקה טעימה מתענוגי העולם הבא, וכאשר נותנים מתנה יש להודיע למקבל כדי שיעריך אותה [אור החיים, מלבי"ם]. בניגוד למשכן או לבית המקדש, שבהם הקדושה מתעוררת על ידי גירויים חיצוניים של כלים ומבנים, השבת יוצרת קדושה פנימית בנפש ללא כל עזרים חומריים, ובכך היא מוכיחה שה׳ בעצמו הוא זה שמקדש את האדם [העמק דבר]. ידיעה זו גם מלמדת סדר עדיפויות ברור: קדושת נפשו של האדם מישראל גדולה אף מקדושת השבת, ולכן השבת נדחית מפני החיים [אור החיים].