הפסוק חותם את שהייתו בת ארבעים הימים של משה בהר סיני ומקשר בין הציוויים שקיבל לבין ירידתו אל העם. קיימת מחלוקת יסודית בקרב הפרשנים לגבי סדר האירועים סביב פסוק זה. הגישה המרכזית היא ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", ולמעשה חטא העגל התרחש טרם הציווי על מלאכת המשכן. לפי גישה זו, הפסוק שלנו ממשיך את סוף פרשת משפטים, והציווי המפורט על המשכן ניתן רק לאחר יום הכיפורים, כשנתרצה ה' לישראל [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. מנגד, יש הסבורים כי הפסוקים כתובים כסדרם הכרונולוגי: משה קיבל את הציווי על המשכן בארבעים הימים הראשונים, ומיד בסיום דברי ה' ניתנו לו הלוחות, רגע לפני שנודע לו על חטא העגל [אברבנאל]. חטא זה, שבוצע בעיקר בהשפעת ה"ערב רב" בשל טעות בחישוב זמן חזרתו של משה, הוביל לשבירת הלוחות ולביטול התוכנית המקורית שבה ישראל יהיו "ממלכת כהנים" ללא צורך במקדש פיזי, מה שהצריך את הקמת המשכן [ספורנו, אלשיך, רלב"ג].
המילה וַיִּתֵּן מופיעה בתחילת הפסוק ללא ציון נושא המשפט. הפרשנים מסבירים כי הפועל נמשך אל המילה "אֱלֹהִים" שבסוף הפסוק, כלומר: ה' הוא זה שדיבר, עשה, ונתן את הלוחות למשה [רמב"ן, רבנו בחיי, קאסוטו].
המילה כְּכַלֹּתוֹ (כאשר סיים) נכתבת בכתיב חסר, ללא האות ו', כך שניתן לקרוא אותה כמילה "כְּכַלָּתוֹ" (כמו הכלה שלו). מדרש זה מצביע על כך שהתורה ניתנה למשה במתנה, כשם שכלה נמסרת לחתן. הסיבה לכך היא שמשה היה לומד תורה ושוכח אותה, שכן אדם קרוץ מחומר אינו יכול להכיל את כל התורה בפרק זמן קצר של ארבעים יום. רק ביום האחרון, לאחר שגופו הזדכך, ניתן לו כוח הזיכרון והתורה הוענקה לו כמתנה רוחנית [רש"י, תורה תמימה, אלשיך, מלבי"ם]. בנוסף, כשם שכלה מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטים, כך תלמיד חכם צריך להיות בקיא בעשרים וארבעה ספרי התנ"ך [רש"י, צאינה וראינה, רבנו בחיי].
הביטוי לְדַבֵּר אִתּוֹ מרמז על שותפות. ה' לא רק הכתיב את ההלכה, אלא משה וה' היו לומדים וחוזרים על ההלכה יחד, כביכול כרב ותלמיד השונים את החומר במשותף [רש"י, גור אריה, שפתי כהן]. כל המצוות ופרטיהן היו גלומות בתוך עשרת הדיברות, ולכן ה' העניק למשה את הלוחות רק לאחר שסיים לבאר לו את כל התורה שבעל פה הנגזרת מהם [אור החיים].
המילה לֻחֹת נכתבת פעמיים בכתיב חסר, ללמדנו ששְׁנֵי הלוחות היו שווים לחלוטין במידותיהם ובחשיבותם, ללא הבדל גודל בין הלוח המכיל את המצוות שבין אדם למקום לבין הלוח המכיל את המצוות שבין אדם לחברו [רש"י, מנחת שי, חומש קה"ת, רש"ר הירש]. הם נקראים לֻחֹת הָעֵדֻת משום שהם משמשים כשני עדים לכך שהשכינה שורה בישראל, ומייצגים את העדות שבין שמים וארץ ובין חתן וכלה [רבנו בחיי, בכור שור]. היותם לֻחֹת אֶבֶן מסמלת את נצחיות התורה שאין בה רקבון, ויש שראו בכך רמז לעובדה שרוב העונשים החמורים בתורה מבוצעים בסקילת אבן [רבנו בחיי, בכור שור, חזקוני].
הפסוק נחתם בתיאור הפלאי שהלוחות היו כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. הפרשנים מסכימים כי זהו ביטוי סמלי שנועד לשבר את האוזן, ואין בו כדי להגשים את האל. משמעותו היא שהלוחות והכתב נוצרו באופן ישיר על ידי חפץ ה' ורצונו, ללא כל התערבות של אדם או כוח טבעי [אבן עזרא, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, קאסוטו]. האותיות נחקקו באבן מצד לצד בדרך נס, כשהן עומדות באוויר ונקראות ביושר מכל כיוון, דבר המבטא את העוצמה והנצחיות של המכתב האלוהי [מלבי"ם, הכתב והקבלה].