הכנת המשכן וכליו נחתמת בציווי על יצירת שני אלמנטים ייחודיים המעורבים בחוש הריח והמשיחה. הפקתם של חומרים אלו לא הייתה רק עבודה טכנית, אלא אומנות מורכבת שעמדה בפני עצמה [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מזכיר תחילה את שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שנועד לשמש למשיחתם וקידושם של כלי המשכן ושל האנשים המשרתים בקודש [שד"ל]. לאחריו מוזכרת קְטֹרֶת הַסַּמִּים, ולגבי שניהם נכתבת המילה לַקֹּדֶשׁ.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה לַקֹּדֶשׁ היא פשוטה: דברים אלו נעשים לצורך הקודש. עם זאת, קיימת מחלוקת מעניינת האם מילה זו מתייחסת לשני הפריטים, או רק לקטורת. יש המפרשים כי המילה מתייחסת ספציפית לקטורת, שכן היא מיועדת להקטרה בתוך מבנה ההיכל, שהוא מקום קדוש [רש"י]. הסיבה שהמילה אינה מוסבת על שמן המשחה טמונה בדקדוק ובמהות: שמן המשחה נועד לקדש דברים אחרים, ואילו היה הפסוק מתייחס אליו, היה עליו להיכתב "לְקַדֵּשׁ" (במשמעות של פעולת קידוש). המילה לַקֹּדֶשׁ משמעה הבאה אל מקום שהוא כבר קדוש, ולכן היא מתאימה רק לקטורת המוכנסת להיכל [גור אריה, שפתי חכמים]. בנוסף, בעוד השמן משמש לכל המשכן וכליו, הקטורת מיועדת ספציפית להיכל הפנימי בלבד [מזרחי].
ייחודם של שמן המשחה וקטורת הסמים מתבטא בכך שקדושתם חלה על עצם הרכבם החומרי. בניגוד לשאר כלי המשכן ומעשיו, שאינם אסורים בשימוש חול עד שיוקדשו בפועל, תכונת העשייה של השמן והקטורת מיוחדת ובלעדית לה'. עצם עשייתם במתכונת זו הופכת אותם לקודש, ונאסר על אדם רגיל לשכפלם [אור החיים]. חומרי הגלם אמנם נמסרו למשה, אך הוא העביר אותם לציבור כדי שהאומנים יכינו אותם במיוחד עבור צורכי הקודש של הכלל [פרדס יוסף].
הפסוק נחתם במילים כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. הדגשה זו באה ללמד שאין לחרוג מהציווי המדויק, ומכאן נלמד הכלל ההלכתי שאין להביא קטורת נדבה מיוזמה אישית, אלא רק את הקטורת שנצטוותה במפורש [תורה תמימה]. ולמרות שכל מלאכות המשכן הללו קדושות עד מאוד, חשוב לזכור כי קדושת השבת גוברת עליהן ואין לחללה אפילו עבור מלאכת הקודש [ביאור שטיינזלץ].