הושע, פרק י״ד, פסוק ד׳

בשיא תהליך התשובה, העם מתנתק לחלוטין מכל מקורות הביטחון המדומים שעליהם נשען בעבר ומכריז על תלות מוחלטת בה'. תחילה הם מצהירים אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, מתוך הבנה שההישענות על מעצמות זרות הייתה לשווא, ומוסיפים עַל סוּס לֹא נִרְכָּב כביטוי לנטישת התלות בכוח צבאי, בין אם מדובר ברכישת סוסים ממצרים ובין אם בשליחת רוכבים לבקש עזרה מאשור. במקביל, הם מתנערים מהחטאים הרוחניים ומבטיחים וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כלומר הפסקת עבודת האלילים והפסלים שיצרו, ויש המפרשים זאת כאזהרה שלא לחשוב שמתן צדקה בידיים יכול לשמש ככופר על חטאים. לבסוף, לאחר שלילת כל עזרה אנושית ואלילית, הם פונים אל ה' בהכרה אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם, שכן רק אצלו יימצאו רחמים לאדם חלש ונטול משענת טבעית, המדומה ליתום.