רגע השיא של התשובה והווידוי מגיע כאשר העם מתנתק לחלוטין מכל מקורות הביטחון המדומים שעליהם נשען בעבר, ומכריז על תלות מוחלטת ובלעדית בה'. התשובה השלמה מתבטאת בעזיבת החטאים הלאומיים והרוחניים כאחד.
ראשית, העם מצהיר על ניתוק מהתלות הפוליטית והצבאית במעצמות זרות. באמירה אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, מודים בני ישראל כי הביטחון ששמו עד כה במלך אשור היה לשווא, והם מקבלים על עצמם שלא לבקש ממנו עוד עזרה. ההכרזה עַל סוּס לֹא נִרְכָּב מסמלת את נטישת המאמצים הצבאיים וההישענות על כוח פיזי במלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרכיבה זו מתייחסת ספציפית לפנייה למצרים, שהייתה ספקית הסוסים והרכב שעליהם סמכו [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא להפסקת שליחתם של רוכבי סוסים אל אשור כדי להתחנן לעזרה [רד"ק, צאינה וראינה].
שנית, העם מתנער מהעבודה הזרה באומרו וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. הפרשנים מסכימים כי מדובר בהתחייבות להפסיק לעבוד את הפסלים, העגלים והעצבים שנעשו על ידי חרשים, ולא לייחס להם עוד אלוהות. מנגד, קיימת גישה מוסרית ייחודית המפרשת את המילים "למעשה ידינו" כמתן צדקה. לפי פירוש זה, קיימת כאן אזהרה מפני מחשבת פתיות של אדם החוטא בכוונה וסבור כי הצדקה שיעשה בידיו תשמש ככופר נפש שתגן עליו ותרצה את ה' [אהבת יהונתן].
לאחר שלילת העזרה האנושית והאלילית, ההכרזה נחתמת בהבנה כי התקווה היחידה נמצאת אצל ה': אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. היתום משמש כאן כסמל לאדם חסר כוח, נטול משענת טבעית או גורם שיעזור לו [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק]. מתוך ההכרה שאין להם על מי להישען, בני ישראל פונים אל ה' ומבינים שרק אצלו יימצאו חמלה, רחמים וכוח עבור מי שחש חלש ויתום מכל עזרה אחרת.